"הדלת לגיהנום"

"אתם רוצים לשמוע את הסיפור שלי?

הנה לכם הסיפור שלי.

מאותם סיפורים שישאירו אותכם רעבים להמשך, רצים בחשיכה להבין מה פשר ההגיון הזה, מהו הטירוף שמסתתר מאחוריי כל השיגעון, מאיפה הדימיון הזה שיכול לחיות ולהימצא בתוך מציאות שכזו.

כן סיפורי אימה מככבים גם בחיים האמיתיים.

כן זהו הסיפור שלי.

אולי תשאלו בסוף האם נכון הדבר?

האם זה קרה בכלל או שהיא סתם משוגעת ?

אתם יכולים לקרוא לי משוגעת אבל דבר אמת בפי.

האם אותם דברים קרו לאותה ילדה , שזוהי אני, כן כן האמת היא חשוכת מרפא ואולי סתם חשוכה, אבל בלי שום ספק זהו הסיפור שלי.

ואתם?

"זה היה בשלהי הקיץ , חייכתי כמו משוגעת ורצתי בשדות שופעים כאילו הייתי באיזה סרט ילדותי מטורף.

זוהי הייתה ילדותי.

סרט צהוב, שמלה צהובה, גרביים צהובות  ואפילו הנעליים וצבע שיערי היה כמעט צהוב.

אימי תמיד הקפידה שהכל יהיה תואם , פרפקטציוניסיטית מחורבנת .

שנאתי אותה שהיא הלבישה אותי כך אבל תמיד הייתי לומדת להחליף את השנאה באהבה בזמן שכל הילדים בגן היו מביטים בי משתהים.

"ווואוו אייך היא יפה"

"וואוו אייך זה שיש לה בגדים כאלה תואמים כל הזמן"

אפילו הגננות המחורבנות אהבו לראות אותי לבושה.

כל יום בצבע אחר.

כל יום תלתל אחר משתרך מהפקעת הענקית שאימי הייתה עושה לי שהייתה לה ממש את הסבלנות.

אבל אני?

אני הייתי יושבת בצד ומקללת את הרגע, מחפשת לגדול.

בסה"כ בת 5 הייתי וכבר שנאתי את ההתרבבויות שמסביב , את הריכולים שהיו, את הדרמות שנעשו בעל כורחן.

ואז הזיכרון זורק אותי למקום אחר.

הזיכרון של אותו מושב שהייתי הולכת אליו בכל יום שבת  בקביעות.

אני, הדודה , והמכונית המקרטעת .

האוכל היה תמיד בשפע, והשכונה תמיד הייתה נראית שופעת בילדים, השמש תמיד נתנה לי הרגשה כאילו חם פה יותר מתמיד, שהיא הגיעה לחמם במיוחד את אותו מושב בזמן שהיא מזניחה את שאר חלקיי הארץ.

באותו מושב היה הכי חם.

השמש יצאה במיוחד בשביל אותו מושב.

ואני שתמיד שנאתי את הקיץ הייתי מביטה בה בכעס , מכווצת את עיניי מהסנוור הלא רצוי ולא ההכרחי הזה והולכת לאדון צל שהיה מגן עליי מאותה מכשפה.

אדון צל היה החבר הכי טוב שלי , אם אני חושבת על זה ? עד היום אני מסתתרת בצילו והוא שם תמיד.

יצור נצחי שכזה.

"תשתקי זונה מגעילה, אני אומר לך ... את ... "

אני מתעוררת ולא מנסה להבין מה קורה באותו בית .

"שקט, שהילדה לא תשמע אותך"

"שתשמע שתשמע הזונה הקטנה הזו , שתראה עד כמה את אישה מגעילה , אני לא יודע בכלל איך התחתנתי איתך"

דלת נטרקת ואני כבר ערה על הרגליים ואז חוזרת חלילה.

מכסה את ראשי בשמיכת טלאים הענקית שמכסה אותי ואת הדודה שנוחרת כמו גבר ומכסה את האוזניים.

פחדתי לספר את זה לאמא ידעתי שאם כך אני יותר לא אלך לאותו מושב ששופע בשמש ולא אראה לבטח את אדון צל.

דודה ידעה ששמעתי הכל, כי הפסיקו הנחירות שלה והבכי שלי נשמע חזק באוזניים שלה ואני חושבת שגם רעדתי , אבל דודה ידעה, ולא הלכנו למושב חודש שלם שהיה נראה לי כמו שנה מזויינת הכי ארוכה שהייתה לי בחיים.

התגעגעתי לאותה אישה ענקית שהייתה מפנקת אותי בענבים ירוקים וגדולים שאהבתי , לאותם ילדים שלה שהיו תמיד משחקים איתי, אפילו לילדיי השכונה ואם להיות קיצונית ממש ? אפילו התגעגעתי לשמש הענקית והקודרת של המושב. רציתי לחזור למושב ולקח כ"כ הרבה זמן עד שחזרנו לעוד ביקור.

הביקור הזה היה הביקור ששינה לי את החיים מקצה אחת למשנהו והופיע כמו הבזק מהתת מודע שלי בגיל 24 בחזרה למציאות קיימת.

ארוחת ערב שישי הייתה כמו כל הארוחות אבל היה בה משהו שונה. היא הייתה יותר רישמית .

כרובית לבנה ומטוגנת , אורז לבן עם צימוקים , תפו"א בכורכום , חתיכות חזה עוף וירקות בשפע.

הוא מקדש את יום השישי לקודשו , אותו איש רע והיא אותה אישה שתמיד נראתה לי כמו מלאך ענק וגדול הייתה עם מטפחת לבנה ועם פסים זהובים שהקנו לה מראה אלוהי.

הברכה שלו נשמעה כמו קללה , כאילו הוא נוזף בה, כאילו דיבר אל מישהו אחר , אלוהים אחרים שאנחנו לא הכרנו.

שהוא סיים הוא הביט בי ושאג :"הנה לך הכרובית שאת אוהבת , תאכלי!"

"אל תפחיד את הילדה , היא תאכל מתי שהיא רוצה"

הוא מביט בי ואני רואה זוג עיניים ענקיות מולי שסימלו לי את סוף היקום, האף שלו מלא בחטטת , ושפתיים חסרות צורה כמעט, חצי מפוסקות ספק אנושיות.

צווארו ארוך ובית החזה שלו רחב כ"כ שזה היה נראה שיכול היה לקחת נשימה כ"כ גדולה והיה גונב לכולנו את האוויר בחדר.

הוא צחק שהבטתי בו כזו מפוחדת ולחש בקול רך שלא התאים לו

"אל תסתכלי עליי כך, האוכל מתקרר ואני לא כ"כ מועיל את לא תמצאי כלום אני מבטיח לך.."

אבל אני עדיין הבטתי בו ורק שמעתי זמזום אחד גדול .

זמזום לא מובן בתוך תנוך האוזן עמוק עמוק בפנים כאילו היה לי זבוב באחד מהאזורים של המוח ומצא לו מקום מסתור מאותו איש.(עשה בשכל אותו זבוב).

האוכל לא ערב לחיכי והשלכתי את זה לאותו פחד שהקיף אותי מאותו איש גס שלעס בקול באוזניי, שיניו נוקשות , הבליעה המאולצת שלו נשמעת כמו הבחילה שעולה בי ,  והבטן שלו מעקלת ואת השיהוק של אחריי.

הגיעה שעת השינה ואני בין פרסומת לפרסומת מצאתי את השינה שלי . שכובה על הדודה הנוחרת ושמיכה קטנה מכסה את רגליי.

"אני לא מבינה אותך"

"תשתקי את לא צריכה להבין כל דבר את יודעת "

"למה אתה צועק?"

"אני אעשה כל מה שמתחשק לי ! זה הבית שלי חתיכת זונה ! הבית שלי!!! ואת סתם שפחה מחורבנת שהתעלקת עליי והרסת לי את החיים, הייתי צריך להרוג אותך ממזמן.

אני צריך להרוג אותך!"

שמעתי את צחוקה הרך אך ידעתי שבצחוק הזה היה המון פחד.

היא פחדה בדיוק כמו שאוזניי לא רצו לשמוע בכל פעם מחדש את אותם מריבות שלהם.

שהתעוררתי ביום שבת בבוקר עדיין הייתי שכובה על הדודה הנוחרת ופרסומות הטלויזיה עדיין התנגנו והפליא אותי עד כמה לפעמים ניתן להתרגל גם לגרוע שביותר. להירדם בצל הנחירות שלה. זה היה הנורא ביותר אך אני מצאתי שם את המקום לנטרל את זה ממני ולהירדם (לפעמים אני מרגישה שחסרות לי הנחירות שלה עד עצם היום הזה).

החלטתי לקום , השירותים זה המקום הכי נחמד להתחיל בו את הבוקר.

השתן הצהוב של הבוקר, ההתרוקנות הזו.

בעיניים עצומות אני מדדה לשירותים.

דלת לבנה ורעש חורק פותחת את הדלת ונשימתי נעתקה ממני.

הוא היה שם , הראש שלו שמוט על האסלה מדמם ועיניו פקוחות ולרגע חשבתי שהוא מביט בי אך הוא לא מצמץ ולו לרגע אחד ואז הבנתי.

הבנתי שהוא מת.

הרגע היה כמו נצח, ביד אחת הוא החזיק סכין וביד השנייה הייתה הבירה הנצחית שלו , יותר חמה מהשתן שבתוכי.

יד אחת ארוכה משכה אותי אחורה וסגרה את הדלת בטריקה נוראית , הדלת לגיהנום.

זו הייתה הדודה.

היא חיבקה את גופי הקטן ויצא ממנה קול מוזר , ספק יללה ספק בכי, האישה הגדולה עמדה מולנו נקייה מדם , ואקדח נעול באצבעותייה מביטה בשנינו מוכות הלם .

"רצחתי אותו , לא יכולתי יותר. " לא היה בקולה חרטה ולא כאב, אפילו דמעות לא הביאו את דרכם לאותם עיניים טובות של אותה אישה.

היא הרגישה כלום.

לאחר כמה שעות או דק' כולם הקיפו את הבית.

ואותי החביאו והחזירו הביתה כאילו הייתי אבן נצורה  ושם הזיכרון שלי נשכח.

מאותו רגע ששמו אותי בבית ועד גיל 24 הזיכרון שלי נדם.

שזכרתי השתגעתי.

שזכרתי הבנתי כמה היה בי פחד גדול שגרם לי להדחיק את זה עד אין קץ, עד כדיי כך שהוא עלה שוב מתוכי באמצע נהיגה על כביש אילון צפון וגרם לי כמעט לעוף לאן שזה לא יהיה.

"אמא אני זוכרת מה קרה לאותו איש מהמושב .. את זוכרת ? שהייתי בת 5 ?"

"אני לא יודעת על מה את מדברת ..." אימי מפנה את ראשה ממני וזה מרגיש לי כאילו היה לה חלק גדול וניכר בזה שאשכח את מה שעיניי מצאו וראו באותו יום שבת ארור שהציל נפש אחת בודדה מעוול.

"זה בסדר אני זוכרת ..."

"ילדים בגיל 5 לא זוכרים כמעט כלום"

"אני זוכרת אפילו פחות מגיל 5. כמעט הכל. "

"זה לא הגיוני, זה סתם משהו שאת ממציאה, לא קרה מעולם דבר כזה" היא מגוננת עליי , כאילו עדיין הייתי בת 5 ולא יהיה בי את הכוח להתמודד עם זה..

התת מודע מכה בך שאתה לא מוכן לקבל את מרותו, ואז אתה שותק , עדיין מביט באותם אנשים אהובים שרוצים להגן עלייך מכל המראות הקשים לנפש האלה ואני?

אני מה?

יושבת אצל מישהי מתוקה שעושה לי היפנוזה ומחליטה לגלות אלו דברים נוספיפ התת מודע שלי מחביא ומחליטה לחשוף את הכל ולא לקחת את הסיכון על עוד סיבוב בכביש איילון ועדות לרצח.

מוקדש ל-י.מ.ה.

"הזכויות שמורות להדר מיליס