שליח מבית משפט חיכה לו ליד הדלת עם מכתב מעורך דין. דרישת שלום משרית הנחשה הרהר בלעג כשחתם על אישור הקבלה. דקה ארוכה הביט במעטפה שעליה התנוססה חותמת בית המשפט, ודמיין מעטפה צהובה וריחנית. אישה שכותבת במעטפות צבעוניות ריחניות חייבת להיות אישה רגישה ורומנטית. אחת שלא מתעסקת עם תביעות משפטיות להעלאת תשלומי המזונות. אלא אישה נעימה, שרק מבט אחד בעיניה יכול למוסס את ליבו.
הוא והדמיונות שלו. האחרונה שהסתכל בעיניה וחשב שמוססה אותו הייתה שרית, והתברר שהן ארסיות.
באנחה עייפה דחף את המפתח ופתח את הדלת חרישית, אף אחד לא חיכה לו בבית, עוד ערב שקט מול הטלויזיה, עד שירדם על הכורסא. את המכתב הניח על השולחן מבלי שיפתח אותו, יודע כמעט בוודאות מה כתוב בתוכו. לא התחשק לו לקלקל את מצב רוחו העגום ממילא. גם לא כל כך התחשק לו להכין לעצמו משהו לאכול, אז הוא הוציא פחית בירה מהמקרר ופתח אותה, לוגם ממנה תוך כדי פעולות רוטיניות שעשה כל ערב, הדליק טלוויזיה, חלץ נעליים, התיישב על הכורסא ושיחק בשלט. הסתכל על המכתב שעדיין נח על השולחן, והחותמת של בית המשפט חדה ולועגת מול עיניו שכבר החלו לשרוף מרוב שקרא כל היום כתובות מעל גבי מעטפות.
פתאום חשב על כהן, ועל כמה שהוא בר מזל ומטומטם. משונה הרהר, מה פתאום קפץ לו כהן למחשבות? סססממאק, איזה בר מזל הוא, לקבל מכתבים ריחניים מלאי אהבה. בטח שהם מלאי אהבה, תמיד היא מקשטת אותם בלב אחד בודד, מצוייר בדיוק באמצע, במקום שבו אמורה אצבעו של כהן להיות מונחת שנייה לפני שהוא פותח את המכתב. והוא, משה בן דוד, מקבל מכתבים מבית משפט, מלאי רישמיות שרק מעלים לו את העצבים, ומזכירים לו את שרית הנחשה. יפה, הבת זונה. עיניים מלוכסנות כמו זוג שקדים, ושיער שחור שגולש לכתפיה, והחיוך... ממש כמו נחש ארסי. חוץ מלשלוף צפורניים ולירוק ארס, היא לא יודעת לעשות כלום. אפילו פעם אחת לא אמרה שהיא אוהבת. כמו מפגר רצה להאמין שהיא כן. אבל ברוך שפיטרנו ממנה.
וכהן המניאק הזה מקבל מכתבים מאישה אוהבת, ורומנטית, ולא מגיב. הוא השתגע. בהה בדמויות שריצדו על המסך בטלוויזיה, ותוך כדי שניקר מול המסך, דמיין איך הוא חונק את שרית יחד עם עורך הדין שלה, ושורף את כל המכתבים שהגיעו מבית המשפט והשפיעו על לחץ הדם שלו.
הוא נרדם, וחלם. בחלומו ראה מיליוני מכתבים צהובים ואדומים, נופלים לו כמו גשם מהשמיים, והוא מתרגש מגודל המעמד, אבל אז משום מקום הופיעה שרית עם ציפורני הנחש שלה, וקלקלה לו את החלום. הוא קפץ ליבו הולם. הרגיש מיחושים במרכז החזה, ובחילה חמוצה עלתה לו לגרון מהבירה ששתה קודם, הבטן התערבלה לו. הצצה קצרה בשעון הראתה חצות.
הצוואר כאב לו. גם הגב, ובכל זאת קם בתנופה חסרת זהירות. כהן לא יצא לו מהראש. למרות שלא הכיר את השמוק הזה, החל לאהוב לשנוא אותו. אז עכשיו, חוץ משרית וסוללת עורכי הדין שלה, גם כהן החל לעצבן אותו משום מה.
משה נכנס לחדר השינה שלו, הדליק את המנורה הקטנה ליד המיטה, ובצעד אחד גמע את המרחק בין המיטה לארון הבגדים שלו. שלח מבט מהיר על הבגדים שהיו מבולגנים משהו על המדף, וחייך לעצמו. איך שזה הרגיז את שרית כשבלגן את הבגדים. אבל מה איכפת לו, ומה פתאום הוא חושב עליה עכשיו? משך מכנסיים שחורים, וחולצת טריקו שחורה, יודע בתת מודע מה ברצונו לעשות אבל עדיין לא מודה בפני עצמו. התלבש מול המראה ושם לב שגדלה לו כרס קטנה, אני מוזנח! חשב בתרעומת. גם מזמן לא ביקר אצל הספר, והשיער כבר לא הסתדר לו, זיפי זקן בני יומיים עיטרו את פניו. כן!! אני מוזנח, חשב כשחגר את החגורה, וכבר תכנן לבקר אצל הספר מחר אחרי הצהרים.
פנס. הוא צריך פנס. איפה הפנס הקטן שקנה לאספצ'וק... הפנס ששכח בביקור האחרון...?
החליף סוללות ליתר ביטחון, ודחף אותו לחגורת מכנסיו. הציץ מטה אל נעלי ההתעמלות שלו, והצטער שהם לבנים, קלקל לו את הרצף.
כשיצא לרחוב השעה הייתה כבר אחת אחרי חצות. "את שומעת, שרית? כבר לא מעניינים אותי חבילת המכתבים שלך, את יכולה לדחוף אותם לתחת היפה של עורך הדין ההומו שלך, ואם ממש תרצי, תוכלי לדחוף אותם לתחת הגדול שלך..." אווו... כמה היא שנאה כשאמר לה שיש לה תחת גדול. עכשיו חייך לעצמו בהנאה על כך. הוציא את האופניים שלו מהמחסן של הבניין, קפץ עליהם והחל רוכב במהירות שיא לכיוון סניף הדואר... בגדיו השחורים מתמזגים בצורה נפלאה עם הלילה, רק שנעלי ההתעמלות הלבנים שלו זהרו כמו מחזירי אור מזופתים, והוא קיווה שלא יפגוש אף אחד בדרך....
