ביום סגריר

בורא עולם גמולי גמל.

בהינשאות פתחי עולם

בתהום הטביע וחתם

בתהום הטביע וחתם

בהינשאות פתחי עולם

ועל הסלע הדומם

שם הניחני מדמם.

שם הניחני מדמם

על הסלע הדומם

בקור וחושך מערות

את עור לחיי שורפות דמעות.

על עין רואה, על לב קולט,

על קול קורא ועל זוהר לוהט,

על אור עיניך ולהט גופך...

ועל מאכלת בידך.

על כך כי זך חלש ורך

מזרע מפרח לא צמח

כי מבטך היה תמים

כשאת שחטת את חלומי.

כי לא היו כאן חשבונות,

כי עווני חמור מאד

כי – בת חלוף – מאל קנאי

ערבת עלי עד עצמותי.

כי יום אחד לאור טהור

הכל ילך ויעבור

יהיו לקרח הדעות

ויסתיים חשבון מידות.

יהיו לקרח הדמעות

ויסתיים חשבון מידות.

אז יינשאו פתחי תהום –

יקום שדי – גמולך ינקום.