הרגע פתחתי את העיניים. העיגולים השחורים עדיין נמצאים שם על הקיר מולי, עוקבים אחר תזוזת אישוניי. זה ממש מצחיק. זהו, נעלמו.
אני יושבת נורא לא נוח. רגלי כפופות עד לחזי כשכפות הרגלים כבר נוגעות בקיר השני, גבי נלחץ לקיר המחוספס וראשי כפוף מעט לדף.
המקום שמצאתי לא ממש נוח, אני צריכה להיכנס אליו בישיבה והוא מאוד צר, אבל ארוך, כך שבלילה אוכל לשכב ולהימתח.
אינני יודעת את השעה וכבר כמה זמן אני נמצאת כאן, גם לא ממש איכפת לי. מצידי שאשאר כאן לנצח!
הבאתי דיי ציוד כדי שיספיק לי לכמה ימים.
אני גם פוחדת להציץ החוצה ולבדוק אם חושך או עדיין אור, אני פוחדת שמישהו שאינני מכירה, או יותר גרוע, מישהו שאני מכירה, יראה אותי.
אז בינתיים אמשיך לשבת ככה, אני עדיין לא עייפה. רק קצת רעבה.
פרקתי את התרמיל ומצאתי:
-שני תפוחים, אפרסק ובננה, נגוסים, אותם סחבתי מהקערה במטבח. נגסתי בכל אחד מהם כדי לראות אם הוא אמיתי או שהוא מפלסטיק. פעם קרה כבר שנגסתי בתפוח מפלסטיק, והיו צריכים לקחת אותי לבית חולים.
-שלוש לחמניות, לקחתי מהקפיטריה מוקדם יותר הבוקר.
-במבה וביסלי, אני לא כ"כ אוהבת ביסלי אבל זה מה שהיה. אמרתי לאמא לקנות בייגלה אבל, כרגיל, היא שכחה.
-חבילת פלסטרים מהמגירה שלי, נשארו שם עוד מהימים ששיחקתי ב'רופא'.
-חבילת דפים.
-חצי עיפרון.
-עשרה שקלים חדשים.
שכחתי מים, אבל אני אסתדר, אני חושבת. אני לא ממש מנוסה בלישון מחוץ לבית. אף פעם לא מתתי על תנועות נוער, ולמרות שתמיד חשבתי וחלמתי על זה, אף פעם לא יצא לי לברוח מהבית. אני פשוט פחדנית. אף אחד לא האמין שאני אעשה דבר כזה, כולם פקפקו בי כשהזהרתי. מגיע להם שברחתי, מצידי שישתגעו מרוב דאגה, לי לא איכפת.
נורא נחמד כאן, במחבוא שמצאתי לי מאחורי גן השעשועים העירוני. הרבה זמן ידעתי על המקום הזה, כמובן שלא סיפרתי לאף אחד, במילא זה לא היה מעניין אותם.
זה היה ביום כיפור, כשנסענו כולנו באופניים, אני והכיתה. אני בכיתה ה'2, בכל מקרה, כמה אנשים שם החליטו שהם רוצים לרדת בירידה הגדולה. אני שונאת ירידות גדולות, כל עיר והירידה הגדולה שלה, שונאת את כולן! למרות שדפיקות הלב איימו לפוצץ אותי מבפנים, ולמרות הצמרמורת העדינה שהלכה והתפשטה במורד גופי, החלטתי לנסוע. פחדתי נורא, אך כשהחלטתי לא היתה דרך חזרה, הדפיקות והחום כבר לא הזיזו לי. בד"כ זה מה שקורה כשאני מחליטה משהו.
אז ירדתי. בהתחלה היה מאוד כיף, הרוח הצליפה בפני וגרשה את החום החונק, ואז סגרתי את העיניים, זה לא היה מעשה חכם במיוחד אבל זה הרגיש לי נעים. לפתע סטיתי מהמסלול בתנועה חדה ונכנסתי לבין הענפים. ראשי הותך במשהו קשה, תחילה לא ראיתי כלום, ואז העיגולים האלה הופיעו שוב. הבנתי שיש מולי חומה. קצת שמאלה מאיפה שהייתי ראיתי סדק בקיר ברוחב שלי. החלטתי להיכנס וכך זחלתי עמוק יותר ויותר, מתקדמת לפתח האור בקצה השני, שם היה גן השעשועים שלנו. חשבתי לעצמי, כמה זמן לא הייתי בגן שעשועים. ואז במעומעם שמעתי את צעקות חבריי ויצאתי מהפתח אל הכביש.
אני חושבת שירד הלילה, חשוך יותר מקודם. אני קצת מפחדת, וגם קצת קר לי. חבל שאני לא יודעת להדליק מדורה.
שוכבת על הבטן, מנסה לכתוב, למרות שאני לא ממש רואה מה אני כותבת. החושך מוחלט כמו השקט כאן, די מפחיד. אני חושבת שאני אלך לישון. אבנים חדות נתקעות לי בבטן, זה לא נחמד, אך עדיין אין לי חשק לחזור.
קמתי, קצת קר כאן, אני בטח נראית זוועה. השיער שלי מבולגן נורא, והבגדים מלאי האבק נדבקו עליי בגלל הלחות. קצת יותר מואר, בטוח שכבר בוקר.
נורא נחמד כאן! עדיין שקט, רק הציפורים מצייצות. הלוואי ויכולתי להוציא את ראשי מבעד לפתח הקטן, אבל אני עדיין מפחדת ש... הלוואי ויכולתי לראות את אותן ציפורים, תמיד אהבתי ציפורים. ליום ההולדת שלי ביקשתי מדריך לציפורים מכל בן אדם שהכרתי, רק סבא הלך וחיפש בשבילי. זאת הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי, יותר מהבגדים, התכשיטים והמשחקים.
נהגתי לשבת במרפסת הצרה שלנו, שצורתה דומה למקום הזה ממש, להביט בשמים ולהסתכל במדריך. פעם או פעמים גם סבא הצטרף, ופעם מצאנו קן סנוניות מתחת למרפסת. היינו נוהגים לשבת ולהסתכל על הציפור אדומת החזה מלקטת ענפים וכדומה. סבא ממש אהב אותה.
אני חושבת שאני מזהה את קולות היונים, ואולי איזה דרור אחד או שניים.
האור נכנס לכאן בצורה משונה, במין עייפות כזאת ובאי רצון בולט, כאילו אין לו כוח לנסות ולחדור מבעד הענפים ואז עוד להיכנס לפתח חסר כל חשיבות כמו זה. נראה לי אפילו שגם האור לא חושב לעצמו שמישהו ינסה לגור כאן. גם הוא, כמו כולם, טועה.
עוד בבוקר נכנס לכאן ג'וק, לא יודעת איך לא שמתי לב אליו קודם. ידעתי שיש כאן נמלים אבל הן לא מפריעות לי, לא כמו ג'וקים, הם ממש מגעילים. הצבע החום המבחיל שלהם והמחושים הדקים והארוכים, איכס! איך שהוא התקרב, פתאום הגיחה הציפור. היא נכנסה מבעד לפתח קטן ואכלה אותו. אז היא הביטה בי במבט שואל כזה, סקרן ואיכפתי. עינייה היו חומות ומימיות. החלטתי לספר לה את סיפור בריחתי,
לא החסרתי שום פרט ואפילו קצת בכיתי.
"רעיון הבריחה התבשל לי כבר זמן רב, תמיד הייתי דרמטית- כך אמא לפחות אומרת. אך את ההחלטה לברוח עשיתי בערב יום חמישי.
"ביום חמישי שעבר הייתי אצל חברה. זמן רב חיכיתי לביקור הזה, אבל מרגע שכף רגלי דרכה בביתה נהייתי נורא מדוכאת ועצבנית. כל דבר שאמרה חלקתי עליה, הביקור כולו התפוצץ כשהטחתי את כוס התה על הריצפה, זו נשברה וכל תכולתה נשפכה על השטיח החדש של גברת בלוטקס, אמא שלה. זו נורא התעצבנה וגרשה אותי מביתה. את בטח שואלת, למה זרקתי את הכוס על הרצפה? אני חושבת שרבנו, אני לא יודעת. גררתי את עצמי לביתי מדוכדכת ופגועה, כשחזרתי הביתה ראיתי שמשהו לא בסדר. היה מן מתח מוזר כזה, וכולם היו שקטים, דבר שלא קורה לעיתים קרובות. סבא מת. הייתי מופתעת כל-כך שלא יכולתי לבכות, האמת היא שהייתי יותר עצבנית מעצובה, צעקתי משהו כמו- 'איך יכולתם ככה לתת לו למות?' ורצתי לחדר מותירה עקבות בוץ. ללוויה ביום חמישי לא הלכתי, רציתי אבל אמא לא הסכימה, חשבה שאני קטנה מדי. כל אותו יום לא אכלתי,ואת אחר-הצהריים של הלוויה ביליתי ביחד עם תולי החתול שלנו".
דימיתי לראות את מבט האימה בעיני הציפור למשמע איזכור החתול והמשכתי.
"כשאמא ואבא חזרו היו איתם עוד המון אנשים, בעיקר קרובי משפחה מצד אמא שכן היה זה אביה שמת, למרות שממש קשה לי לראות את הדמיון סבא לאמא ושאר אחיותיה. היה המון לחש ומלמולים, מדיי פעם מישהו פרץ בבכי, אבל דומה שהוא היה מזויף, אולי זה רק אני. שנאתי את זה. ניסיתי להסתגר בחדר אבל זה לא עבד, הקולות רדפו אחרי ומילאו את חדרי. הדבר נמשך כל השבוע. אחרי כן נדמה היה שהורי שכחו את סבא, והחיים המשיכו כרגיל. אני חזרתי לבית הספר אחרי חופשת סוכות וההורים לעבודה. את המצב הזה עוד יותר לא יכולתי לסבול. נהייתי יותר ויותר עצבנית וסירבתי לאכול, לא היה לי חשק. ביום חמישי בערב בדרך מהשירותים שמעתי את אמא ואבא מתווכחים, עלי. אמא אמרה משהו על טיפול ופסיכולוג, ואבא אמר שאין לנו דיי כסף, אמא התעצבנה, היא תמיד מתעצבנת שמגיעים לעניין המצב הכלכלי שלנו. וכך הלאה, את השאר לא רציתי לשמוע. התחלתי לבכות לי בשקט. לא רציתי לעבור טיפול אצל פסיכיאטר, אני לא משוגעת או משהו, וגם מה אנשים אחרים יחשבו עלי אם אלך? החברים בכלל לא ייתקרבו אלי. לא רציתי להיות נטל על ההורים שלי, לא כלכלי ולא נפשי, רציתי להעלם. להתמזג עם הקירות ולהתנדף. באותו הלילה החלטתי לברוח. התוכנית התבשלה אצלי בראש. ידעתי שאמא עובדת ביום שישי אבל מגיעה קצת אחרי, לכן הייתי חייבת למהר. כך הכנתי את התרמיל ורצתי הנה. כבר יום עבר ועדיין לא מצאו אותי, אני תוהה אם עדיין מחפשים אותי".
אז התחלתי לבכות והכל נהיה מטושטש. הרגשתי געגוע עמוק לחתול שלי, רציתי לומר לה את זה אך במקום יצא לי "אני מתגעגעת לסבא". כל אותה העת הציפור הקשיבה והביטה אל תוך עיניי, אך ברגע שאמרתי את המשפט האחרון היא התעופפה לה. החלק האחורי שלה שחור, אך על חזה היה כתם אדום והשאר היה לבן –הציפור הייתה סנונית.
גשם זלעפות יורד בחוץ. הוא התחיל קצת אחרי שהסנונית התעופפה. נהיה קפוא כאן. אני מרגישה את הקור חודר לי לעצמות בכל נשימה. אני מתחילה להיות ממש צמאה, והתפוחים נגמרו, אולי אני אצא קצת החוצה, אנסה לשתות את טיפות הגשם, הייתי עושה זאת כשהייתי קטנה. אף אחד לא יהיה בחוץ, לא בגשם כזה.
הרגע פתחתי את העיניים. העיגולים השחורים עדיין נמצאים בקיר הרחוק שלפני. דומה כאילו הם עוקבים אחריי. הכל סביבי לבן בוהק. כשאני מישירה את מבטי לתיקרה, בוהה בי מנורה ומבטה הפעור מכאיב לי בעיניים, והיא גורמת לעוד עיגולים לצוץ, כך שהם לא נעלמים. אני מביטה סביבי ,אני כבר לא במקום שלי, אני שומעת זמזום בלתי פוסק של..משהו..ודיבורים עמומים.
מצד שמאל יש גם דלת רחבה ועליה שני חלונות עגולים מזכוכית הגורמים לכל העוברים ושבים להראות מעוותים עד גיחוך. אני מכירה את המקום הזה. זהו בית חולים.
האחות נכנסה זמן מה אחרי שהתעוררתי. למראה עיניי הפקוחות שפתייה הסתלסלו למין חיוך רחב וממותק, עליהן נמרח אודם סגול מבריק. היא מלמלה משהו ורצה מחדרי. אז אמא ואבא נכנסו. אמא חיבקה אותי ראשונה, מרטיבה אותי בדמעותיה ובנשיקותיה, לוחשת באוזני- "הדאגת אותנו". אבא נראה קצת מרוחק וסהרורי, אמא דחפה אותו אלי והוא חיבק אותי חיבוק יבש ואוהב. חזרתי.
אחרי שאכלתי ושתיתי, סופר לי שמצאו אותי מעולפת כשראשי יוצא מהענפים. התקשרו למשטרה וכך זה התגלגל. עוד לפני כן דאגו לציין בפני את החיפושים הנואשים אחרי, ואת כל המתנדבים שעזרו.
אחר הצהריים האחות ואמא לקחו אותי לד"ר 'מאיה שטרן' ואמרו לי שהיא תעזור לי. לא הבנתי כל-כך אבל הלכתי. שם הושבתי בכיסא מולה. היא לבשה חולצה אדומה ומעל ג'קט לבן. היא נשאה אלי את עינייה החמות במבט שואל. החלטתי לחזור ולספר לה את מעללי.
