חזרה ליצירות
סיפורים

הנפילה האחרונה.

קוראל | (18/09/2008 13:46) | 101 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
את נופלת, שוב ושוב. נמצאת בנקודה הכי חלשה, הכי פגיעה. נשאבת לחור שחור, שחור כל כך, חור ללא תחתית. מנסה לצאת, להיאבק.
'החיים ממשיכים' הם אמרו לך. 'אנחנו תמיד פה, בשבילך' הם אמרו לך. ' הכל יהיה בסדר' הבטיחו.
אבל התהום האפלה נפערת וגדלה. רק גדלה וגדלה. השחור נראה מפתה מתמיד. שחור של אטימות. תהום של הבטחות לעתיד ללא כאב. מקום בטוח, ללא פגיעות.
את ממשיכה ליפול, צעד אחר צעד. מנסה נואשות להחזיק, להישאר.
ואז האור מגיע. אור קטן כזה, זערורי. אור המסמל פתח זעיר של תקווה, של עתיד טוב יותר. אור המסמל סוף לכאב.
 את מצליחה להתנגד, לאט אבל בטוח. החור השחור מתרחק, עד שהוא נראה כמו נקודה זעירה במרחק. השמיים מתבהרים והשמש פורצת, מסנוורת באורה.
ואת חושבת, אולי, רק אולי, הכל יהיה בסדר באמת. אולי באמת הם צדקו, אולי החיים באמת ממשיכים. ואולי הם באמת כאן תמיד, רק בשבילך.
 ואז, משום מקום, הסכין באה, וננעצת כל כך חזק, כל כך בפתאומיות. ואת מדממת, לבד על סף התהום.
הסכין מסתובבת באיטיות, וזה כל כך כואב. והחור השחור מתקרב אלייך בצעדי ענק לפתע. תהום כה גדולה נפערת מתחתייך, תהום של הבטחות.
ואת חושבת אולי באמת עדיף לעזוב. אולי באמת עדיף לא להרגיש כלום, כי הכאב הזה גורם לך לדמם, כל כך הרבה וכל כך לאט.
והתהום נפערת שוב, והחור רק הולך וגדל.
כל הרגשות מתערבבים; הכעס, האכזבה, השנאה, ההתמרמרות, הדיכאון, הבגידה, הבדידות...
כולם מגיעים אלייך במערבולת של רגשות, בבום אחד גדול. ואת מרגישה כל אחד מהם בעוצמה, כל אחד יותר כואב מקודמו.
ואז, את כבר מגיעה לנקודה שבה את כבר לא מרגישה כלום, פשוט כלום. הכל הופך לריק אחד גדול. והתהום האפלה רק ממשיכה לגדול, עד שלפתע כל שאת רואה מסביבך זה רק עלטה מכאיבה.
אבל היא כבר לא כל כך כואבת, כי כבר את לא מרגישה כלום. ופתאום היא נראית כל כך מבטיחה, כל כך מפתה.
השמש כבר הלכה להסתתר לה שוב מאחורי העננים, ושוב הכל גשום ואפרורי. והיד שלך מרפה מהחוט שמחזיק אותך, אצבע אחר אצבע. והריקנות שיש בלב, פשוט מכרסמת את כולו, עד שלא נשאר כלום. השחור מתגבר, והתהום מקיפה אותך, בולעת אותך לתוכה.
 ואז את עוצמת עיניך, בפעם האחרונה, מתמסרת לחשכה.
ובאותה השנייה, החשכה כבר גברה, ואת עוזבת, ונופלת עמוק יותר אל התהום, אולי אף עמוק מכדי לצאת.
אבל כל שאת חושבת זה שסוף כל סוף את במקום בטוח, מקום ללא פגיעות, מקום שבו הלב שאין לך לא ידמם, מקום שבו הכל ריק מרגש, מכאב, מאכזבה. ואת לא מרגישה כלום לפתע, לא שמחה, ולא עצב, פשוט ריקנות. ואז את מתמסרת בפעם האחרונה לאפלה, לריקנות ולתהום, ונעלמת בתוכה.
ואף אחד לא מרגיש בחסרונך, הם כבר לא פה, אצלם החיים המשיכו והכל בסדר, אבל אצלך כל כך לא.

תגובות

חזרה ליצירות