האותיות הקטנות ריצדו מול עיניה ושוב הרגישה את הדמעות על לחייה.
"אני צריכה לצאת מכאן" חשבה לעצמה, ארזה את חפציה ונכנסה למכונית המאזדה הכסופה שבחניית המשרדים.
החלה בנסיעה ליעד לא ידוע.
לבית הוריה לא רצתה לשוב כל כך מוקדם, לא הייתה מוכנה למבטים ולשאלות מדוע חזרה כה מוקדם מהעבודה.
פרט לבית זה לא היה לה מקום אחר לשוב אליו.
נדדה עם מכוניתה עד הגיעה לים.
המקום היחיד בו הצליחה להירגע. לחשוב בבהירות, לנשום עמוק את ריחו המלוח של האוויר הלח, לשמוע את רחש הגלים מבעד לחלון מכוניתה ולהתפרק באין רואה.
הזיזה את כיסאה לאחור והציתה סיגריה בידיים רועדות.
הניחה ראשה לאחור ושוב המראות מחייה עם איתן עברו בראשה.
"איך לא ראיתי את הצפוי כל כך להתרחש" , שאלה את עצמה שוב ושוב.
נזכרה בימים הראשונים שהכירו, השיחות לתוך הלילה והמפגש הראשון עם הוריו.
מפגש רגוע ושקט שבמהלכו הוא ואביו נכנסו לוויכוח סוער שאפילו לא זכרה מה היה נושאו ובשיא להט הויכוח איתן דפק עם אגרופו בקיר הדירה וצעק צעקות מחרישות אוזניים.
על הויכוח עם אחותו במועד אחר בו ניגש אליה עם אגרוף מורם.
כל האותות והסימנים היו שם אבל היא בחרה שלא לראות.
ואז נזכרה בחייהם המשותפים. בביקורת הבלתי פוסקת על מראיה, על המשקל העודף, על כל ק"ג שעלה מתסכול רודף תסכול.
הרגישה בכל גופה את הכעס המתפרץ ממנה על הערותיו הבלתי פוסקות, הקללות על כל מילה שאמרה ולא התאימה למצב רוחו, הליכתה על קצות בהונותיה כדי שלא יחוש בה כלל.
עדיין צעקותיו הדהדו באוזניה על כל פעולה שעשתה ומעולם לא ידעה לצפות מראש מתי הכעסים והצעקות יגיעו.
לא חשוב איך פעלה, פעם כך ופעם אחרת, כמה שנזהרה לא להכעיס אותו, בסופו של מעשה הוא היה מתפרץ עליה במקומות וברגעים הכי לא צפויים ותמיד כשהיו רק שניהם, לבד.
על האיומים שלא פסקו, "אם תעיזי לעשות את זה אני אראה לך מה זה"....
חשבה על הכל והדמעות לא פסקו מלרדת, ריחמה על עצמה, על שחר, כעסה שנכנעה ללחצים מסביב וכעסה על עצמה, כעסה על חולשתה, על האטימות שפיתחה עם השנים שצעק ולא שמעה אותו ולא ענתה.
כעסה על כולם שלא ראו ולא אמרו כלום.
כעסה ובכתה עד שהשמש ירדה לים ונבלעה בו, השמים עוד היו אדומים כדם והים נותר רגוע כאילו אין סערה המתחוללת בה עכשיו.
געגועיה לשחר העירו אותה מרחמיה העצמיים וחשבה עליו, מחכה לה בבית הוריה, אחרי שהוציאו אותו מהמשפחתון המקומי ורצתה להיות איתו על אף שלא היו בה כוחות להיות עם עצמה ברגעים אלו.
ישבה עוד כמה רגעים בחנית ביתם של הוריה ונכנסה לקולות צחוקו של שחר שקפץ עליה מרוח בשוקולד על כל הפה והלחיים מחבק אותה בידיו הקטנות.
"כמה אהבה ותמימות יש בילד המדהים הזה", חשבה לעצמה ואימצה אותו אליה באהבת אין קץ.
שיחקה איתו שעה ארוכה, ראשה נודד במחשבות וניסתה להתרכז בו, בילד שכה זקוק לה ברגעים אלו ממש וברגעים הצפויים לו כל חייו.
בכל חיוך כובש שלו, כל מבט מהעיניים הגדולות והזכות שלו חשה את הדמעות בגרונה והחניקה אותן.
בלילות לא נרדמה, הסתובבה בבית לא שלה בפינה הקטנה כאריה המסתובב בכלאו.
על מנת להעביר את השעות נכנסה שוב למחשב בבית הוריה בעיניים אדומות ונפוחות מחוסר שינה ובכי.
שוב מצאה עצמה נמשכת לצ'אט ההוא, נכנסה שוב בכינוי "אור" אולם הפעם לא מיהרה לברוח משם.
עם כניסתה פנו אליה גברים רבים, לא התמצאה בהחלפת חלונות ושיחות רבות משתתפים ובהתה במחשב שעות ארוכות.
כך לילה אחר לילה.
בעבודה תפקדה כרובוט על סוללות שאינן נגמרות והמקום היחיד בו מצאה נחמה היה בבנה.
לילה אחד בוהה מול הצ'אט פנה אליה אריק.
"את כאן כל לילה" כתב.
הערתו הזו משכה את עיניה והיא החליטה לנסות ולענות לו.
"איך אתה יודע?" שאלה
"אני רואה אותך כאן, לא כותבת לא משתתפת בשיחות ואני תמה על שהותך כאן".
השיחה קלחה ולראשונה חשה שראשה מתרוקן ממחשבות ומתרכז באדם שמולה.
אריק היה בן 38, גרוש עם שני ילדים שגר באזור המרכז, לפחות כך סיפר לה.
בימים אלו האמינה וחשבה שכל מה שנאמר אכן נכון ולא טרחה לחשוש שמה הפרטים אינם נכונים.
בשיחה עימו לראשונה סיפרה על הנישואין, על שהותה בבית הוריה, על ילדה הקטן.
שוחחו שעתיים ואז חשה לראשונה מזה ימים רבים את העייפות המצטברת.
פרשה לישון, לא אחרי שסיכמו לשוחח שוב למחרת בשעות אלו באותו מקום.
לילות רבים שוחחה עימו.
מצאה את עצמה סופרת את השעות עד השיחה הבאה וחושבת עליו ומדמיינת איך הוא נראה ומה הוא עושה בכל רגע ביממה.
שיתפה אותו בעובר עליה, בתהליך שהחל מול איתן, על העו"ד המבוגר שבקושי הבין עברית, על הוריה שתמכו ומצד שני העיקו, על שחר שהחל להבין שמשהו מתרחש למרות שלא אמר כלום, על הצעקות שעדיין מהדהדות בראשה, על חיי המין עם איתן ועוד ועוד...
שיתפה אותו יותר משסיפרה למישהו אחר בחייה.
והוא הקשיב, כתב מידי פעם תגובה, העיר הערות, המליץ מניסיונו והיא חשה שמתקרבת אליו יותר ויותר דרך השיחות הוירטואליות.
מידי פעם שאל אותה מתי יפגשו אך היא חששה למפגש.
דפנה הייתה אישה שמנה, שמנה מאוד ושקלה קרוב למאה קילוגרמים. ביטחונה האישי שאף לאפס במיוחד אחרי כל העלבונות שספגה במשך שנים רבות מבעלה ומחשבה על מפגש עם אדם שמצא חן בעיניה הפחיד אותה מאוד.
הוירטואליות והסודיות התאימו לה והשיחות נמשכו חודשים אחדים כאשר אריק לוחץ יותר ויותר על מפגש.
בסופו של דבר הציב לה אולטימטום שתיפגש איתו או ששיחותיהם יפסקו.
דפנה חשבה על זה רבות, מוחה לא נתן לה מנוח והיא נהייתה חסרת סבלנות לכל סביבתה הקרובה. המתח העיק עליה, המחשבות החששות והפחדים.
לאחר התלבטויות רבות החליטה להיפגש עימו אך לא לומר לאיש.
בלילה שלפני לא הצליחה להירדם כלל.
התהפכה במיטתה שוב ושוב ללא מנוחה חושבת מה תלבש, איך יהיה המפגש בניהם. דמיינה את הרגע בו תראה אותו לראשונה, מה ילבש ואיך יראה, מה תגיד לו והוא לה.
הריצה במוחה את הפגישה פעם אחר פעם כאשר כל פעם משנה פרט אחר.
יום המחרת הגיע.
