שִׁעוּר

בְּבֵיתִי אֲקַבֶּלְךָ. אִתָּהּ. תֵּשֵׁב מוּלִי,
שׁוֹתֵק, עַל כִּסֵּא-הַצִּפִּיָּה.
תּוֹהֶה  הַאִם  וִתַּרְתִּי עַל
הָאֵשׁ וְעַל הָרוּחַ
חוֹשֵׁשׁ כִּי פָּנַי  הַחֲתוּמוֹת
עֵדוּת  קוֹרְנוֹת
לְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה, שֶׁלִּי, לְלֹא
מַשָּׂא שְׁבָרִים.
לֹא אֲחַלֶּצְךָ מִתְּהוֹם הַ שְּׁחֹר
שֶׁל אִי הַוַּדָּאוּת,
לֹא אֲצִילְךָ מֵעֵמֶק הַסָּפֵק הָאֲפַרְפַּר
כְּדֵי שֶׁלְּפָחוֹת פַּעַם אַחַת
תֶּחְוֶה   אֶת שֶּחוֹוָּה  אֲנִי
כָּל לַיְלָה בִּלְעָדֶיךָ.