"אתה יודע... זה מתחיל להסתבך כל העסק הזה..." לוחשת בלילה. הכרית הלבנה והרכה שומעת אותי, משתפת פעולה, תומכת וחולקת את דמעותי. אבל לא רק היא שומעת.
"ילדה בת 18... שצריכה פתאום להפסיק לצאת בשישי-שבת, להחליף סגנון לבוש, מה עם המחשופים המדוברים... הרי זה סגנון הלבוש שלי... ופתאום להתרחק מכולם, כי הם לא מבינים אותי. אני לא מדמיינת בכלל איך הם יגיבו כשאני אשתף אותם... ובמקום זה.. נאלצת להתחבא מאחורי תירוצים... במקום להיפגש איתם נוסעת לקברי צדיקים, ומרגישה ממש טוב עם עצמי..."
והוא שומע. נותן לי את כל המקום והזמן על מנת להתבטא.
"ובחורים... קשה קצת להפסיק עם תחביב ישן. ומילא בחורים, אבל ה-בחור... הבחור שלי... האהבה הגדולה ביותר שהיתה לי עד כה... לפניו לא חשבתי שאני מסוגלת להתאהב עד כדי כך חזק במישהו... אוהבת אותו כל כך שהבכי כבר בא בטבעיות בכל פעם שאני נזכרת בו... אהבה כזאת שמפוצצת את הלב כי אין לה מקום בשריר הדופק הזה"
הכרית נעימה מתחת לראשי. החלון הפתוח מעט מאפשר לאוויר קריר להיכנס ולשטוף את החדר בזרמים נעימים. הירח מעולם לא היה יפה יותר, עגול כל כך, כמדבקה זוהרת בשמיים זרועי הכוכבים.
"ולא ללכת לרקוד... לוותר על הדבר שאני הכי אוהבת כבר כמה שנים... נכון, מסתכלים עלי המון, בלי סוף, בוחנים אותי, את הלבוש, את הגוף, את התנועות המושקעות. ונכון, אני די נהנית מזה... זה היצר הרע ללא תחפושות, אבל איך אפשר להפסיק עם זה... איך.... אני כל כך אוהבת את החבר'ה, האווירה, השמחה, הקפיצות, המרץ, הספורט, האנשים..."
הוא ממשיך להאזין לכל מילה ומילה, בקשב ובסבלנות.
"ומה עם הצבא... חיל האוויר, בסיס סגור... שמעתי דברים לא סימפטיים כל כך. להינמע מכל כך הרבה הנאות של גיל 18-19-20... להגיד לא ליצר הרע, להישאר חזקה... אבל לוותר... להתגייס ולתרום אבל להמשיך להתחזק.."
הוא שותק, אבל אני מרגישה אותו איתי. אני לא צריכה סימנים מוחשיים להוכחת הקשבתו, אף על פי שלפעמים הוא דווקא יודע למשוך את תשומת ליבי בעולם הגשמי. הוא שותק ושותק, ואז אני נזכרת במשהו.
האהוב שלי אמר, שברגע שמכינים רשימה שלילית, צריך להניח מנגד רשימה חיובית. אז אני ממשיכה לשכב על המיטה ולשחק לעצמי בפוני החדש. פוני מצחיק, אני מחייכת לעצמי. מי היה צריך אותו בכלל...
"אז כל ההתקרבות הזו... עשתה לי כל כך הרבה טוב. לא מפחדת, כי העיקר לא לפחד כלל. המשפחה התגבשה בצורה שקשה לתאר, ההספק, עבודות הבית, חשבון הנפש, הערך לדברים הפשוטים ביותר. מחשבה על כל מעשה וניסיון לתעל את מעשי ואת מחשבותי. ההצלחה בדברים החשובים, הידיעה לכוון את התפילות למקום הנכון... כל כך הרבה זמן של חיפושים, מעבר בין עולם הזן, לעולם המיסטיקה, לעולם הריקי, לעולם הצ'אקרות, לעולם האסטרולוגיה, לעולם הטארות, האינדיאנים, הרוחניות, הפסטיבלים... והאמת הפשוטה היתה פה תמיד... וגם תמיד תהיה".
וכבר הלב מתמלא בתחושות של התחדשות מופלאה, כאילו שמחים שם למעלה.
"לקרוא דברי חכמה, לקרוא תהילים לפני השינה, להעריך, לשמוח, להרגיש בטוחה, כי יש השגחה. לא לייחס תשומת לב לדברים שוליים, לדעת שהכל יסתדר בסופו של דבר... ואיך הייתי מתמודדת עם שברון הלב ללא תמיכה... וכל כך הרבה דוגמאות...".
דמעה זולגת על הלחי הרכה שלי. הפוני מדגדג אותי. אני עוצמת את עיני ונושמת עמוק, ברקע הרדיו לא מפסיק לדבר אלי ומשמיע את "אנא בכוח". אני מרגישה טוב, טוב מאוד.
"ולמרות הוויתורים, אני זורמת עם מה שהלב מאפשר לי לעשות. הדברים שאפשר לוותר עליהם, כבר לא מהווים בעיה. את הדברים שאני אוהבת, אני לא מפסיקה בבת אחת. פחות מחשופים, כי אף אחד לא באמת צריך לראות את זה. פחות לרקוד, אבל רק קצת. לא מפסיקה לחיות, כי לא ככה רוצים שם למעלה. לאט לאט... בקצב שלי... נכון... אתה אוהב אותי, אתה שומר עלי תמיד?"
והוא מחייך שם בין העננים. הוא אוהב את כולם, כולנו הילדים שלו.
ואותי, הוא אוהב הרבה, כי הוא מאפשר לי את ההתקרבות הזו,
שלעיתים נראית קשה ואף בלתי אפשרית... אבל לאט לאט, שלב שלב, להרגיש, להתקרב, להתאהב, לגלות מעמקים מסתרים שלא חלמתי עליהם. ולדעת... שהוא אוהב.
