בובת הקש

עינייך היפות בהו
בשקיפות רצפת החדר,
פעימות ליבך הלמו
כמו אמרו:
"יהיה בסדר"
דממת עצבות קולחת
בין שברי קירות משלים,
בובת הקש בצד, נידחת,
מאמינה שהיא
מתת אלים

לא שעו לקינתך
החולפים בשמיי הזוהר,
לא שמעו את תחינתך:
"הסירו לוט,
פיתחו לי צוהר"
דמעות ספגו קולך,
לא יכלו פרחים לפרוח,
רק קרני חמה עולה
לוטפות פנים
המנסות לשכוח