שונית האהבה

כנפתולי לידה רכה,

עטופה רקמת שימורים,

תמימה, אלופת מראה,

נחלצה מבין תהומות ייסורים ודמע.

ליבה הומה חידודי מסע,

זו שונית האהבה.

בין רוך וזוהר, מרוכך,

לבין תהום מעורפלת,

בין שחיקת סלע מהוקצע,

לבין סרפדי מחשבות קמוצים.

תוהה במשב כואב, עמוק,

את אשר היה ונשכח.

כעדות אילמת רחוקה,

מכוסה אדוות יופי,

רוגע וקצף, שלווה וסער,

תיתן את הדין, ונשמה תועה.

רגלה משרכת  בליבת  מחשבתה,

זו שונית האהבה.

ביום סגריר, שלוש מימדים,

ירוק כחול, ושמים כהים,

רוחות מהלכות, צפונות לבנים,

אהבות מתחדשות, קוצים מושחזים.

מארחת, בוטחת שלווה,

זו שונית האהבה.