כבר חמישים שנה שהוא באותה תנוחה. יושב על הגבעה הקטנה הזו, מוצץ חמציץ ומשקיץ בעיניים ממצמצות על העדר. העזים הצבעוניות מתהלכות בשלווה ומחפשות עשבים ראוים לאכילה. פניו מקומטות וכל קמט עמוק מעיד על חייו הקשים. הוא יורק בגסות את הגבעול החמוץ שבפיו ומשחרר כמה מילים בשפה לא ידועה. העזים מצייתות מיד ומתאגדות יחדיו. הוא מתרומם ועוקף אותן, שמלתו עשיה בד שחור עבה ומקל העץ שלו נוקש נקישות על הקרקע. העזים הולכות בטור מאחוריו, מסודרות וממושמעות. אף אחת לא חושבת לעצור בצד לנוח או אולי להמשיך בסעודה היומית. הוא לא מפסיק ללכת, אפילו לא מעיף מבט לאחור. הוא סומך על העזים שלו, והן סומכות עליו.
כבר חמישים שנה והמסלול בקושי השתנה.
עז אחת מתה, עז אחרת ממליטה. זהו הטבע והוא התרגל לחוקים הקשים האלו. כשהיה צעיר, היה רגיש יותר. כל פציעה הכי קטנה של אחת העזים, וכבר ליבו היה מתמלא רחמים. אך בחלוף שנים רבות כל כך, ליבו התאבן. אופיו הרגיש הקשיח. עז גוססת כבר לא עוררה בו רגשות אנושיים, ולידה של חברות חדשות לעדר, לא ריגשה אותו.
הוא הגיע למקום המנוחה. שיחרר בקול רם מילה קצרה, והעזים התמקמו והתנמנמו להן. הוא דאג שכולן אכן מנמנמות ורק אז הרשה לעצמו לנוח. העז הלבנה גדלה כל כך. הוא בעצמו גידל את אמה, והיה נוכח בהמלטה. בהתחלה חששו שיהיו לה קשיי הליכה, אך היא התגברה על הכל והוכיחה שהיא עז לתפארת. היא שכבה שם, בטנה יורדת ועולה בהתאם לקצב נשימותיה. הוא בחן אותה ונזכר.
החינניות שלה היתה אופיינית גם לאישה היחידה שאהב באמת.
הלובן הזה, הלבן הבוהק, העיניים הבהירות והנוצצות.
גם היא היתה כזו עדינה מצד אחד, אך מצד שני- הולכת נגד כל הסיכויים.
שמלותיה תמיד היו הצנועות ביותר, למרות שיכלה להתגנדר קצת.
היא נהנתה לשחק עם העזים, ללטף אותן ברוך, באהבה ובדאגה אימהית. הוא הוקסם ממנה, מהחיוך שעל שפתיה כשהתרוצצה עם העזים בשדות, מהניצוץ שבעניה כשראתה שכולן נחות בשקט. הוא תמיד דמיין איזה אמא נהדרת היא תהיה, וכמה יפה היא תדאג לילדים. אם אהבתה לבעלי חיים גדולה כל כך, אז לילדיה שלה תהיה לה סבלנות אדירה.
היא היתה ילדותית מצד אחד, אך אשה אמיתית מצד שני. הוא אהב את השובבות שלה, כשהיתה מתגלגלת על הדשא וטובלת רגליה במים הצוננים. מעיפה קצוות שיער מפניה וצוחקת בצחוק מתגלגל. היא אהבה לחיות, אהבה את הטבע והתחברה אליו לגמרי.
הוא גם אהב את האמת שבתוך עיניה, יכל להשתקע שם שעות. אהב כשהיתה מניחה עליו את ראשה, כשביקרו בנקודת התצפית הקבועה שלהם. צוק גבוה שממנו רואים את כל העולם.
היא היתה מתכרבלת בתוכו ומביטה בתוך עיניו. הכוכבים הנוצצים השתקפו בעיניה, או שמא, עיניה השתקפו בכוכבים.
ראשה מונח על ברכיו ועיני הכוכבים ממוקדות בעיניו השחורות. הוא ליטף את שיערה בעדינות והיא שרה לו בקול עדין שירים של פעם.
הרוח הקרירה היתה גורמת לה לעשות אפצ'י קטן וחמוד, והוא היה צוחק כל פעם מחדש. בתגובה, היא היתה אומרת לו שזה לא יפה ללעוג לה והוא רק היה מחייך ומאושר.
אבל בהסתערות ההיא על הכפר, הכל השתנה. העזים זעקו לעזרה, חלקן שותתות דם, חלקן רוקעות בעצבנות. צרחות של ילדים נשמעו מהחלונות הקטנים, והוא התעורר משנתו בבהלה. רבים נפגעו.
ועד היום הוא יכול לדמיין אותה. רואה אותה בעיני רוחו, משתוללת עם העזים, מחייכת אליהן, משחקת איתן ומנהלת שיחות אמיתיות. עיניה נוצצות ניצנוצים מיוחדים. פעם שזרה זרי פרחים לכל העזים, והוא לא יכול היה להפסיק לחייך.
הוא נרדם ומשהו רך התחכך בו.
העז הלבנה הניחה עליו את ראשה,
עיניה נצצו.
(ההשראה שלי. רועה הצאן השכונתי. תתפלאו.. צולם מהמרפסת שלי)
