"לא יכולתם לדעת מה עובר לה בראש.
היא לא הייתה צפויה, היה בה משהו מרגיז עם זה היה בה משהו קסום.
היא לא ידעה לספר על עצמה.
כאילו הייתה אילמת.
מבינה את כולם אך אף אחד לא היה מבין אותה.
היא דגלה באידאלים, הייתה פציפסטית, שנאה סטריאוטיפים שנאה להתיימר .
יום אחד היא הייתה כך ויום אחד הייתה אחרת.
היא רצתה להזדיין עם הבוס שלה בכדיי להוכיח לעצמה שיש לה יתרון, רצתה לזיין חרדי עם כרס משתפלת , שיערות מיותרות בכל מקום, לבוש שחורים ביום חמסין , מביט בה במבט מלא עורגה וספר תהילים ביד ולגמור הישר לתוך הפה שלו, היא רצתה לעשות הכל.
הכי מוזר שהיא עשתה תמיד את מה שחשקה בו.
אני לא יודע אייך לתאר אותה כי לפעמים נדמה לי שאין לה דמות בכלל , שהיא סתם משהו שאני יצרתי לעצמי, כמו פנטזיה לאני העצמי שלא מסוגל לקבל ביטוי כזה.
היא הייתה כל מה שאני תמיד הייתי רוצה להיות.
רודן.
הרגליים שלה ארוכות והצוואר שלה אצילי, צבע שיערה בצבע קוניאק והיא מרבה לעשן.
היא דוגלת בסמים אך לא דוגלת בביטוי ההטרוסקסואלים .
היא התוכחה שסקס הוא אמצעי אך עם זאת לעולם לא תיתן למישהו לזיין אותה, היא כוחנית וכלבה, למען האמת אין בה טוב אחד, מעלה אחת שאפשר להצביע עליה ולומר.
"יש לאותה אישה חסרת לב תכונה אחת שמפשירה אותה."
היא הייתה האדם הכי קר שהכרתי בחיים שלי.
הכי מכנית, עיניינית , סוציומטית ואנטי חברתית׳.
אף פעם לא רציתי לומר נואש ממנה.
לא היה אכפת לה מה חושבים עליה מאידך היא הייתה מתעניינת במה שאני חושב אך אף פעם זה לא עשה לה משהו באמת.
היא הייתה המישהי שאף אחד וכמעט כולם היו מייחלים לעצמם.
היא יושבת לידי אוכלת עוגיות עם שוקולד ותה ריחני משהו אני מביט בה והיא נוגסת בהם בוולגריות כמו שהיא רק יכלה לעשות.
אני לא יכול לסבול שמישהו אוכל ברעש לידי, אבל שהיא עושה את זה משום מה זה ממש לא מפריע לי.
יש לה ריח זיעה נוראי וריח סיגריות מרוכז אבל אני עדיין מייחל לנשק אותה כ"כ חזק עד שהיא תבקש ממני להפסיק.
אני יודע שהיא תרצה להסיר את עצמה ממני אני יודע שאני אנסה לדחוף את הלשון שלי בכוח לתוך הפה שלה והיא תתנגד אבל תרצה ואח"כ אני אנסה להוריד את החולצה המוזרה שלה(יש לה תמיד חולצות מוזרות , כמו מדיי ב' של עובדי אחזקה ) ולגעת בחזה הענק שלה ולהריח את גל הזיעה שלה רווי הפורמונים והיא בטח תפליק לי אבל לא אכפת לי אני עדיין רוצה אותה.
עדיין מוכן לקחת הכל במשוואה המחורבנת הזו שלה. של לורה הבת זונה שכמעט הרסה לי את החיים.
אז היא ישבה שם על הכורסא הוורודה שלי (אני עדיין מאמין שהיא בצבע "אפרסק" כמו שאימי תמיד טענה , מדוע לנשים תמיד יש פירוש מוזר לצבעים ביחס לגברים?)עם מכנסיי החאקי המוזרים שלה שיש להם קרע ענקי מצד שמאל , גופייה צהובה עם כתמים של תפוז שהיא אוכלת בזה הרגע ובלי שום קשר לכלום היא עדיין מדליקה סיגריה (בזמן שהיא אוכלת ) ושמה אותה לנוח על המאפרה שקניתי במיוחד בשבילה.
"אתה חושב שאני מפתחת הפרעת אישיות אנטיסוציאלית לצד הפסיכופטית ?"
"אני חושב שיש לך הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ותו לא ."
"אתה חושב שאני יכולה למות מזה?"
"סביר להניח שלפני זה את תתאשפזי ותלכי לטיפולים."
"תבוא לבקר אותי?"
"לא"
"למה?"
"כי יש לך הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ואני מניח שגם אותי את תנדי בשלב כזה או אחר"
"לא אני לא"
"בטח שאת כן."
"כן אני כן אתה לא תפגע נכון?"
"למה שזה יקרה?"
"כי אתה תמיד נפגע"
"פיתחתי חסינות"
שקרן!!!! אני פשוט שקרן!!! לא פיתחתי שום חסינות , לו היא הייתה מנדה אותי מהחיים שלה סביר להניח שהייתי מתאבד או גורם לעצמי לחלות באותה מחלה כמו שלה ולהתאשפז בחדר סמוך לשלה רק בכדיי לראות את הסומק על לחייה שהיא קמה משינה ולשמוע אותה גונחת מאוננות יתר בחדר הסמוך.
"אתה שקרן !"
"למה ?"
"אתה לא יכול בלעדיי"
"בטח שאני כן!" (אני לא !)
"אתה יצור אנטי חברתי בדיוק כמוני ולדעתי אתה סובל גם במחלת נפש לא פחות נורמאלית משלי"
"והיא?"
"הפרעת אישיות גבולית "
"את צוחקת עליי נכון?"
"ממש לא."
"מהם הסיממנים למחלה זו שאת יכולה לקשר אליי?"
"שהתחיל למנות לך את הסיפטומים?"
לרגע פחדתי , ממש יכולתי להאמין שאני חולה במחלה המוזרה הזו שלא ידעתי את הפירוש הפסיכולוגי שלה מהביטחון שהיא שידרה, היא חכמה לא היה דבר אחד שלא ידעה תמיד קיננה בי התחושה הזו שיש לה פלוס אחד יותר ממני. שלא היה דבר אחד שיכולתי לצאת ממנו מרווח בשיחה עמוקה כמו זו. היא הייתה מביסה אותי כמו במשחק שחמט מחורבן והיא הייתה עושה את זה בשליטה מלאה שלא היה לי הסבר נורמאלי על זה .
"כן אשמח לשמוע אותם "
"אז הנה לך...הסיפטומים להפרעת אישיות גבולית היא:
-מאמצים קיצוניים להימנע מנטישה אמיתית או מדומה.
-דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין אישיות, הנע בין הקצוות של אידאליזציה והפחתת ערך (דבלואציה).
-דימוי עצמי ותחושת עצמי בלתי יציבה.
-אימפולסיביות בשני תחומים לפחות המביאים לנזק: בזבזנות, התנהגות מינית, התמכרות לחומרים ממכרים, נהיגה פרועה, אכילה מוגזמת.
-התנהגות אובדנית או התנהגות של פגיעה עצמית.
-חוסר יציבות רגשית ושינויים חדים במצב הרוח.
-תחושת ריקנות כרונית.
כעס עז, וקושי לשלוט בו.
-חשיבה פרנואידית או סימפטומים דיסוציאטיביים חמורים. "
רציתי לצרוח "ואווו" אבל הקול נעתק ממני לא ברור אם זה בגלל שנפגעתי כ"כ או בגלל שקיבלתי את מה שתמיד ידעתי רק בע"פ הפעם . וממישהו אחר חוץ ממני.
היא יכלה לראות את השקט שהיה בתוכי, היא הביטה בי בעינייה הריקות ודיקלמה את זה כאילו הייתי ספר פתוח, כאילו הייתה הבחורה הכי נורמאלית בעולם שמתיחה בי האשמות על זה שאני דפוק . רציתי להיות דפוק!
מה רע בלהיות דפוק?? הרגשתי קטן לידה כמו גור חתולים בן שבוע הזקוק לחלב אימו. היא הייתה המורפיום שלי כמו שהיא הייתה האקסטזי שלי.
רציתי שהיא תמות באותה רגע! כן. זה מה שרציתי. לא רציתי לראות אותה יותר. רציתי שיקחו אותה ויתעללו בה שיכאיבו לה ושידקרו אותה .
באותו רגע הייתי מוכן לכל. היא נגעה בנקודה אמיתית שאף אחד לא היה מוכן להתאמץ לגעת בה ואני הרגשתי שאני כבול בתוך שלשלאות הברזל המאיימות שלה.
לקחתי עוגיה אחת. היא כמעט חיסלה את הכל!
הפה שלי היה יבש הרגשתי שהגוף שלי התרוקן מנוזלים ורציתי לברוח אבל היא ישבה שם עדיין , באותה פוזה . רגל ימין שרועה על משענת הכורסא הורודה ורגל שמאל מונחת על משכבה , יד שמאל נוגעת בחזה נטול החזייה שלה ויד ימין מעשנת סיגריה .
"הכל בסדר?"
"מעולה"
כשהבטתי בה, הרגשתי שאין לי שם , אין לי זהות בכלל, לא ידעתי מי אני עד שפגשתי אותה , מעולם לא הציבו לי את החסרונות שלי מול כלום יתרונות, אף אחד לא העז להראות לי עד כמה אני דפוק עד כמה אני אדם שסובל עם החברה או שהחברה היא זו שסובלת איתו. והיא ?
היא ישבה שם כמו זונה ממוסחרת מעשנת את המלבורו האדום המחורבן שלה שותה את הטובורג האדום ומסתכלת בי בעיניי שטן ואומרת לי בלי בושה מי אני בידיעה שיכול להיות שאני אקח את עצמי עוד רגע או שניים והתאבד.
לא היה אכפת לה ! לא היה אכפת לה מכלום. היא ידעה שלא אעשה כלום! היא ידעה שאני פחדן אבל לא היה אכפת לה. היא הייתה נרקסיסטית מחורבנת ותמיד תשאר גם שהצמחייה תרקיב מעליה היא תשאר כך . ומה אני נשאר אחריי כל זה?
אני נשאר מורעל , מוטרד ואומלל, כי פעם ראשונה לחיי שקם מישהו והטיח בפניי מי אני .
מה עשיתי בזה ?
חייכתי והמשכתי הלאה , בתוך בועה שנקראת "המחלת נפש שלי.." כי הריי איזה הוא האדם שאין בו שמץ של מחלת נפש? באשר אליה? מאותו יום נעלמו עקבותיה כאילו לא הייתה קיימת , כאילו הייתה באמת האני העצמי שלא הייתי מסוגל להפגין, פנטזיה שיצרתי לעצמי , התוכחה של המציאות , באה להוכיח אותי ולהעלם.
האם אני מרגיש בחסרונה?
לא.
הריי שהיא בעצם שמה של המחלה שלי.
היא הייתה ותשאר "הפרעת אישיות גבולית"
הזכויות שמורות להדר מיליס.
