זה מתוך סיפור קומיקס שבניתי לפני 7 שנים, תמיד האמנתי ברעיון הזה אבל לא התקדמתי איתו יותר מדי, בכל אופן נחמד לשכתב את תמצית הסיפור, למרבה הפלא עדיין יש כמה בעיות בסיסיות עם הקונספט אבל אני בטוח שאם יבוא יום ובו יהיה לי זמן, כסף ומוטיבציה אני יוכל להפיק מהסיפור הזה קומיקס משובח ומקורי.
הג'אגלר.
סמטה אפילה, קבצן יושב בחושך, הוא מחכה לישועה אך זו מבוששת מלהגיע, מבחוץ נדמה כי זה עוד אומלל שאיבד את דרכו אך אם למתבונן האקראי היה מעט יותר דמיון ותשומת לב וודאי הוא היה מבחין בשרירים המתוחים ובכך שהקבצן למעשה מחופש להומלס!
הוא ישב בחושך, עיניו רושפות אש, התנוחה הכפופה בה השתרע מעל הלכלוך העירוני רק רמזה על המתח שבו היה שרוי.
למעשה הוא כבר שנים במסע הנקמה הזה שלו, לובש ופושט דמויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו, במשך היום הוא התחפש לקבצן, בלילות היה מרוויח את כספו מהצגות ומופעים, מה לא הוא עשה, פנטומימה, ליצנות רחוב, להטוטים...
להטוטים היו התחום החזק שלו, כל העניין הזה עם הקרקס המסורתי תמיד שעמם אותו, כל ההקדשה חסרת הרחמים שספג בילדות, אותה ילדות מופלאה אך קצרה שהעביר בקרקס, המשמעת העצמית שדרשו המכשירים... הוא בילה אז את רוב זמנו על הטרפז, מושלך לאוויר ע"י ידיו החסונות של אביו, נקלט אל זרועותיה העדינות אך השריריות של אמו המרהיבה, לאור הזרקורים, לאור הלהבה.
היה זה לילה קודר ואפל, לילה שלעולם לא יימחה מזיכרונו, הלילה שבו צרחות החיות התירו את השקט שבלבו לנצח, הלילה בו נספו הוריו וכל מי שהכיר ואהב בתאונת שריפה משתוללת.
שנים הוא חשב שזו תאונה, שנים שהוא, אפילו הוא שהכיר את האויב מקרוב, הכיר אותו באופן אישי, כל כך הרבה שנים שבהם אם רק הוא היה יודע... מזמן יכול היה לנקום את מות הוריו, אך רק לאחרונה הוא גילה את האמת הנוראית, זו לא הייתה תאונה, הכול היה מכוון.
המטבעות מושלכת אל הכובע והליצן קד עוד קידה, בולע עוד להבה אחרונה ומנגב את הפחם משפתיו, הגיע הזמן להפסיק לחלום בהקיץ... הגיע הזמן לפעול.
וכמו שהשיל מעליו את תחפושת הקבצן ועטה על עצמו את תחפושת הליצן, כך נטש את תחפושת הליצן ועטה על עצמו את התלבושת המרהיבה של הג'אגלר, כובע של ליצן חצר ואיפור כבד של כוכבים לעיניו, עיניו בקעו בלהבה מתחת לשכבות האיפור הלבן, הוא נע במהירות מבניין לבניין, משליך את הדיאבולו שלו, מכשיר מיוחד ששיפר לעין ערוך, כפי שעשה לכל מכשירי הלהטוטים המסורתיים, את כולם הפך לכלי נשק מתוחכמים ובלתי צפויים.
הוא פורץ לבניין של מאפיסטו הגדול, אמן האשליות, כורך את הפויז האוסטרלי המרובע שלו על פניו של המאבטח שלא חלם כלל על התקפה, מאפיסטו היה אחד מהניצולים היחידים מצוות הקרקס שבו גדל הג'אגלר, מאפיסטו היה קצה של חוט בעולם השקרים שאליו נקלע הג'גלר.
כמו בקומיקס, היו אלו שתי דמויות מנוגדות לחלוטין, מאפיסטו עסק באשליות, הוא היה קוסם גדול ומפורסם שחי חיים שמחים לכאורה, הציבור אהב אותו וקהלים גדולים של ילדים ובני נוער רדפו אחריו מאז ומתמיד. האמנות שלו היית להחביא את המעשים שלו ולהציג אותם מחדש, בצורה שונה, אך זה לא היה כל הטריק, האמנות האמיתית הייתה הבנייה של הקטע, הציפייה למשהו שיהפוך למשהו אחר.
הג'אגלר לעומתו התפרנס ממשלח יד, דמות שנואה, בזויה, תמיד מראה בדיוק את היכולות שלו, זה היה הקסם שלו, הוא לא עסק באשליות אלא הראה לך בדיוק את מה שהוא יכול לעשות ועד כמה טוב הוא עושה זאת, באיזו קלות, באיזו מהירות....
הג'אגלר זרק כדור של אש על עבר מצלמת הביטחון, זו התפוצצה בלהבה גדולה, צלצול האזעקה נשמע והג'אגלר פרץ החוצה דרך החלון, הוא השאיר סימן, המסר עבר, מחר הוא יימצא את מאפיסטו, מחר יום טוב לנקמה.
