"להכין לך קפה ? משהו?"
הרגשתי אייך הפחד מכרסם בעמוד שדרה החלוד שלו, הרגשתי אייך רוצה הוא לקפץ הישר מתוך החלון המוגן שלו אל הכביש מלא הפיח של יפו ת"א . הרחתי את הפחד שלו, והרגשתי שובע, כאילו אכלתי את הארוחה הכי דשנה שהייתה לי מזה הרבה זמן.
אני לולי, שכירת חרב יושבת בכורסא המחורבנת שלו ומספרת לו משהו שהוא לא יכול לעשות איתו דבר. בנינו?? אני מתארת לעצמי שהוא לא היה מדמיין לעצמו שדבר כזה יקרה לו אי פעם, אולי אפילו זה משהו שהוא יכול להוסיף לרוזמה שלו לגלגתי ביני לבין עצמי.אני בטוחה שהוא רצה באותם רגעים להרים טלפון למשטרה ולומר את אשר על ליבו אבל הוא פחד.
ד"ר סטפן פחד כ"כ שיכולתי להעלות חיוך על פניי שהרגישו כמו ליצן חצר באותו רגע.
"אני לא שותה קפה."
"משהו קר?"
"מים בבקשה עם 2 קוביות קרח " (למה דווקא 2??)
הקפה היה תירוץ למתוח את רגליו העצלות , תירוץ לומר – "האם זה נכון או שמא אני חולם?"
לא הוא לא חלם.
הוא ממש לא חלם, זה היה מציאותי בדיוק כמו הדופק המאיץ שלו, בדיוק כמו הקומקום שרתח והשמיע צרחה מאיימת , בדיוק כמו הפאקינג 400 $ שאני משלמת לו בכדיי שיסתום את הפה לנצח.
מי היה מאמין שאפשר לקנות שתיקה.
קניתי אותה.
במפגש אחד של שעה.
אני מגחכת לעצמי והוא מספיק לחזור לכורסת מטפל שלו.
למה שלו מושקעת יותר? בגלל שהוא יושב כל היום על התחת וחושב את מחשבותיהם של אנשים אחרים?
למה אני לא יכולה גם להתנדנד אחורה וקדימה בכיסא מעור בשווי 4000 ש"ח בזמן שאני בטיפול?
"סלחי לי, בואי נחזור לעיניננו?"
"כמובן".
"שליזי ידעה את בואו של חיסולה המתקדם בצעדיי פילה בהריון היא הרגישה את עצמה יותר דרוכה מאי פעם.
מכירה את צעדייה המחושלים , מכירה את האינסטנקטים שלה, מכירה על פלך במוחה המעוות.
משקיפה עלייה מהמשקפת שג'וני הבן זונה קנה לי .
נעליים חדשות אה? חצאית 8\7 ?? ממתי היא לובשת חצאית ? וממתי נהיה לה חזה כזה גדול ועוד כמה ס"מ לגובה? הרגשתי שאני נסחפת ולא בצורה מקצועית , תמיד ביקרתי אותה , הריי שהייתי אדם מאוד ביקורתי גם בחיים עצמם.
החלק הרגשי נטש אותי ואני חושבת לעצמי , כמה היא יפה היא יכולה להיות יותר ממה שהיא עכשיו? אחותי שלי...
נתתי לעצמי כמה סטירות לרגש , כמה חבטות לאגו, להתעורר!!!
זוהי אחותך שאת הולכת לחסל ! לא מישהי שאת הולכת לדפוק!
היא הסתכלה הישר על כולנו , מוזר עד כמה כל אחד מאיתנו שהשקיף לכיוונה הרגיש את המבט החוזר והמחורבן שלה שובר כל זכוכית מגדלת.
אפילו אני בעיניי הנץ חסרות שחר ופחד הרגשתי את הצמרמורת בגבי, הרגשתי אותה מלטפת אותי באכזריות דרך המשקפת, אומרת לי שזו רק התחלה, כי הריי שהיא יותר טובה ממני, גם שהיינו קטנות היא הייתה התוכחה למציאות הקיימת .
אני לולי- הפחות יפה , הכי פחות מוכשרת , איטית ועצלנית , בעיית קשב ריכוז וצורך להזדיין עם כל העולם.
בעוד היא- ליזי- הבלונדינית היפה , תמירה ומוכשרת , אין אחד שלא היה נופל לקסמה האישי, מניפולטיבית וישירה, חדה מאז שחר ילדותה,והשמיעה שלה.
ליזי הייתה "סובלת" מהשמיעה החדה שלה. היא הייתה יכולה לשמוע את אימי גורסת מלפפון ואנחנו היינו בקומה השלישית .
הייתה צורחת עלייה , מתרה בה בתוקפנות שילדה בת 13 לא מיומנת לעשות זאת .
"אני יכולה לשמוע אותך לועסת!!! תפסיקי זה מציקקק!!! " זו הסיבה שגייסו אותה והיא הייתה הכי טובה במבצעים. אף אחד לא יכל לרמות אותה, אף אחד לא יכל לסרב לה.
הערצתי אותה. עד שהיא עשתה את מה שעשתה.
שהיא עשתה את זה מבחינתי היא כבר לא הייתה אחותי היא הייתה המטרה.
"המטרה מקדשת את האמצעים ." זה המשפט שהיא תמיד הייתה לוחשת לי בעוד אנחנו ילדות מתבגרות .
"קינאת בה?" הוא קוטע את רצף הסיפור שלי .
"ברור שקינאתי בה...היא הייתה כל מה שאני לא. אפילו ההורים שלנו העדיפו אותה ממני והיא? היא ידעה את זה ותמיד דאגה להזכיר שיש בנינו הפרשים. לא בגיל, לא בחזות , אלא בזה שהיא יותר טובה ממני כי פשוט ככה יצא."
"היא הסירה את מבטה והסתובבה , מכניסה יד שמאלית לתוך התיק השחור שלה וכולנו בכוננות ."
"ג'וני אתה..."
"כן כן אני רואה אותה , אל תדאגי היא יושבת לי טוב על הכוונת .."
"רגע ... מה היא לעזאזל עושה ...? היא לא יכולה לשלוף ככה אקדח משום מקום ולהתחיל לירות בשכונה עירונית לא?" יורי שואל אותי בטיפשות שאין כמותה למרות שלימדתי אותו שאת הירהוריו הדיבלים ישמור לעצמו, מביטה בו במבט שלא מצריך מילים הוא שותק וחוזר אליה לליזי.
"היא לא טיפשה היא רוצה לגרום לנו לראות שהיא מוציאה נשק, הייי חבריה כמה פעמים אני צריכה לומר לכם שליזי היא המוח שאין לנו ואנחנו צריכים להתעלות ולחשוב יותר חריף"
"נראה לי שהיא טיפשה יותר ממה שאת חושבת " מארי אומרת ובאותה נשימה ליזי מסתובבת ודופקת 3 יריות לכיוון הוואן שאני ויורי נמצאים בו במשתיק קול אחד מהטובים שקניתי לה ליומלדת 38.
ועומדת שם כאילו מחכה לתשובה, מחכה לראות גופה נשמטת מהדלת ונזרקת על המדרכה שהיא עושה עלייה ג'וגינג כל בוקר.
אבל הוואן הייתה כ"כ מוגנת יותר מהחיים של ליזי.
יותר מהחיים החדשים שהיא אימצה לעצמה ואנחנו? חוץ ממצמוץ קל של בהלה נשארנו דרוכים כמו חיות בטבע..
היא נכנסה לביתה ואנחנו לא אומרים נואש יושבים אורבים לה מחוץ לביתה מחכים לתזוזה אחת קטנה ולחיסול המיועד.
יש לנו עוד יומיים בישראל והשעון מתקתק.
ביתה היה מוגן , היא הייתה חייבת. היה שם איזה ילד אנושי עם שיער בלונדיני כמו שלה שקצת קשה לי להאמין שהוא אכן שלה.
ז"א שיש לי אחיין??
לא יכול להיות!
ליזי שנאה ילדים , היא טענה שזוהי הסיבה שנשים נראות כמו שהן נראות. מפוטמות שמנות ומדובללות.
ילדים מעוותים את הגוף!!
ילדים הם מטרד והם סתם תוצר לא מחייב לחיים עצמם.
אז של מי הילד הזה לעזאזל?
ואז נשמעה ירייה... לא ממשתיק קול.
אלא ירייה רעה...."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
