קול פיצוץ אדיר נשמע במורד הרחוב
נער בודד עבר בסמוך, בדקה הראשונה שלאחר הפיצוץ, מראות קשים
נגלו לעיניו, הכביש כוסה בשברים ושרידים אחרים של מה שנותר מן
הפיצוץ הנורא, מפיגוע ההתאבדות שעלה בחייהם של יותר מעשרה בני
אדם חפים מפשע.
במקרה היה בדרכו מבית הספר התיכון, ילקוטו היה תלוי על כתפו
בנון שלנטיות וחולצת טריקו רפויה על גופו הרזה, הפיצוץ המחליא
תפס אותו והוא עובר ברחוב.
הוא הביט והמראות האיומים חילחלו אל עיניו ההמומות. דמעה אחר
דמעה זלגה מעיניו והוא קרס על המדרכה בלא יכולת לשלוט בעצמו
למראה החזיונות הקשים.אדם ממגן דוד קרב אליו, נטל את ידו והגיש
לו כוס מים, אחר ניסה להרגיעו ונטל אותו באמבולנס אל בית
החולים:
"פצוע הלם"
"מאז הפיגוע הוא כמעט ולא יכול לישון" סח האב בדאגה
לפסיכיאטרית חניתה "הוא מדבר לפעמים ללא קשר, שותק ולא מדבר עם
חבריו, ממש קשה לי אתו, אשתי מודאגת"
"שלח אותו אליי לכמה פגישות" ענתה הפסיכיאטרית והיא יושבת
מאחורי שולחן כבד ומדף ספרים עם ריח טבק מאחוריו.
שי נכנס אל הפסיכיאטרית, הוא ישב מולה וגולל את סיפורו, הוא
ניסה לפתוח את סגור ליבו כמה שיותר ולהוציא את המררה שהעיקה
עליו. חניתה דיברה עמו בכעין התנשאות ובדרך כלל לא סימפטית,הוא
חש אנטגוניזם כלפיה מכיוון שהוא הרגיש כי היא מנסה לחדור אל
לבו בתוקפנות רבה וכאילו להחדיר סיכה ארוכה ולפצוע אותו:
"לא הייתי צריך לספר לך מה שעל לבי, אם הייתי יודע שתתקפי
אותי"
"אני לא תוקפת, אני אומרת לך את האמת מול הפרצוף, אתה בחור
הוזה, לא מאוזן, דפוק ופשוט צריך לעבוד על עצמו, מה תעשה אם
מחר תופיע אהבת חייך ואתה שרוי במצבי רוח שכאלה?"
שי חש שהיא חורגת מן השפה הדיפלומטית של פסיכיאטר רגיל ומנסה
לדחוק אותו לפינה במשחקי שח-מט, אך הוא שתק והמשיך לנסות לשתף
פעולה.
"קבסולומט" זה מה שאני רושמת לך בתרשים הרפואי, אלו גלולות
הרגעה" אמרה.
שי ניגש עם המרשם לרוקחת במרפאה הכללית השכונתית, מאחוריו עמד
תור קטן, הוא זיהה בתור את ידידו חיים, תלמיד כיתתו.
הרוקחת הממושקפת נטלה את המרשם וניגשה ונטלה את התרופה מהארון:
"מי זה שי ארז?" אמרה בכמעט צעקה
"אני" השיב
היא הביטה בו בעיניה הממושקפות במבט עויין ועיוותה את פרצופה
למולו כאילו ראתה אדם מעורער המועד לפורענות:
"בשבילך-גלולות הרגעה למצבים נפשיים, פעם אחת ביום" אמרה לעיני
ולאזני הקהל.
שי נבוך היה עד עמקי נשמתו, הרוקחת העליבה אותו לעיני הקהל ולא
ברגישות יתרה.
חיים, "חברו" לכיתה, לא ישב בחיבוק ידיים,הוא הפיץ את הקטע
בבית המרקחת ואת דבר מצבו של שי בבית הספר ומעמדו ירד פלאים,
חבריו התנערו ממנו, סלדו ממנו, קינטרו אותו, לעגו לו ועתה הוא
חש יותר מבודד בכאבו, מצבו החל להידרדר והוא נפלט מבית הספר
לפני שסיים את לימודיו כחוק.
חלומו של שי היה להתגייס ליחידה קרבית-גולני או צנחנים, ואולם
ברגע שהתייצב לצו השני בלשכת הגיוס, נחשף דבר ביקורו, שנה לפני
כן אצל הפסיכיאטרית והקב"נ של הלשכה שכנראה רצה להצדיק את
משכורתו עט עליו במתקפה ערפדית, ואילו שי גמגם תשובות מאולצות
תוך כדי שהוא להתחמק ממתקפת הקב"נ.
חלומו של שי להתגייס לצבא בכלל ולקרבי בפרט נגדע באיבו. הוא
נלחם להתנדב, אך בצבא לא היו מוכנים לשמוע על מועמדים לגיוס
אשר "מסוכנים לציבור מחמת מופרעות נפשית"
את פנקס הפטור קיבל שי בלשכת הגיוס מאת פקידה חייכנית וסימפטית
לשם שינוי.
הוא אמר בלבו:
הפסיכיאטרית, הרוקחת, תלמידי בית הספר, הקב"נ, כל אלו יכולים
היו לתמוך בי, להבין את מצבי אך בדיעבד הרסו אותי עוד יותר.
הוא המתין בתחנת האוטובוס, דקה חלפה, אוטובוס קו 09 עצר בתחנה,
שי עלה ושילם לנהג, הוא פסע במעבר וישב באמצע הדרך.
בתחנה הבאה, עלה אדם גבוה עם מעיל ארוך, מחזה לא שגרתי באמצע
הקיץ. הוא שילם לנהג ופסע לכיוון אמצע האוטובוס:
"היי אדון,שכחת את העודף!" נשמע קול הנהג ההמום.
קול פיצוץ אדיר נשמע במורד הרחוב
נער בודד עבר בסמוך בדקה הראשונה שלאחר הפיצוץ, מראות קשים
נגלו לעיניו, הכביש כוסה בשברים ושרידים אחרים של מה שנותר מן
הפיצוץ הנורא, מפיגוע ההתאבדות שעלה בחייהם של יותר מעשרה בני
אדם חפים מפשע.
במקרה היה בדרכו מבית הספר התיכון, ילקוטו היה תלוי על כתפו
בנון שלנטיות וחולצת טריקו רפויה על גופו הרזה, הפיצוץ המחליא
תפס אותו והוא עובר ברחוב, הרחוב שלאחר הפיצוץ הנורא.
כל הזכויות על היצירה בדקה שלאחר הפיצוץ שייכות למחבר/ת היצירה .
היצירה פורסמה בתאריך 17/10/2003
