"במי היא ירתה?"
ד"ר סטפן קפץ ממקומו כמו ילד בן 12 הצופה בסרט אימה מסוג זין.
לא יכולתי שלא להביט בו במבט משתהה ולזקוף גבות שהתייצבו בקו ישר ומצחיק הישר על הפרצוף שלי לנוכח המראה הזה , אך התעלמתי .
"היא ידעה .
היא ידעה שהחושים הרגשיים שלי יתעוררו לחיים.
תמיד ידעה ללחוץ על כפתור ההצלה בדיוק בזמן המתאים.
ידעה לנגן על המיתר שיכול להיות שיקרע לפניי כולם.
אז הרגש שלי קפא באותם רגעים ופי נפתח קמעה ומגוחך כמה שזה ישמע החסרתי פעימה כי חשבתי שמישהו הרג אותה...
לפניי.
אך כמו שאמרתי ליזי לא טיפשה.
היא ידעה שאנחנו בחוץ והיא לא השתמשה במשתיק קול היא בחרה להשתמש דווקא ב-9 מ"מ המרעיש שלה ...
משהו פה מוזר קצת היה קשה לי להבין למה היא חותרת בכל זה.
מה היא מנסה לעשות לעזאזל.
"טוב זה ממש מוזר" יורי מאמת את מחשבותיי.
"כן משהו."
"מה היא לעזאזל חושבת שהיא עושה ? היא טומנת לנו פח?" ג'וני התחיל להתעצבן ולהרים את קולו.
"אמרתי לך לולי, אחותך לא חכמה כמו שאת חושבת ..." מארי צוחקת .
רמז אחד לא היה לי .
"על מה את חושבת מארי?"
"יריית שווא , היא מנסה להסיח את דעתנו ולמצוא מקום מילוט מאיפה שלא יהיה רק לא מהדלת הראשית"
"אחותי לא בורחת מאף אחד, היא יכולה לחסל את כולנו בהרף עין"
"מוזר שהיא ניסתה ולא הצליחה , אז מה את אומרת על זה?"
"אני נכנסת "
"לא את לא! " מארי צורחת עליי.
"את תהרסי את המשימה, אל תפילי אותה בגלל מעורבות רגשית !" ג'וני מפציר בי.
"איזה מעורבות רגשית בראש שלכם????"
"את חושבת שאת מסוגלת לזה? אולי לא הפנמת את השיחה של לפניי הרגע שהחלטנו שאנחנו מורידים את ליזי." יורי בקולו החסר גיוון אומר לי ומשיר מבט דרוך מאידך רך הישר אליי.
"אני נכנסת תחפו עליי".
הדלת הייתה פתוחה וכבר שעת ערביים נכנסה באותו יום כמו עלטה , זה הרגיש כאילו היא ידעה שאני אהיה מספיק מסוקרנת והגיע.
היא חיכתה לי.
גבר שותת דם היה על השטיח האדום , זה הקנה למראה הדם מראה מלוכלך ולא טהור כמו שהוא אמור להיות , זה הטריד אותי.
"מי זה הגבר הזה?" ד"ר סטפן שואל.
"אני מניחה שזה היה הגבר שלה"
"למה היא רצחה אותו? ולמה לא במשתיק קול?"
"היא רצתה שאזכר מדוע אני כ"כ רוצה לרצוח אותה."
"מה.. על מה..?"
"ליזי רצחה את בעלי. אחותי רצחה את בעלי, הוא היה המשימה שלה והיא רצחה אותו."
"אייך את יודעת שזו היא?"
"אני מכירה את אחותי , יש לה שיטת חיסולים מאוד ספיציפית . חוט דיג או ב-9 מ"מ המפורסם שלה. המיקומים שלה אינם משתנים , היא לא תגרור אותו למקום חשוך ותבצע בו את זממה היא תעשה את זה באור יום לעיניי אנשים "בכדיי להוריד חשש" כך היא תמיד טענה למרות שזה לא היה ברור לי אבל כמו שאמרתי ליזי הייתה מיוחדת במחשבה שלה אפילו אם דברים לא נשמעו כאלה הגיוניים מהפה שלה זה רק היה בגלל שהיא לא ידעה לבטא את עצמה נכון לא בגלל שלא היתה חוכמה וידע חריף מאחורי מה שעשתה."
היא לא הייתה בבית , גם לא הילד שלה, היה שקט מחריד שיכולתי לשמוע את החריקות בשיניים של יורי שבתוך הוואן.
שהסתובבתי היא הייתה שם.
עומדת איתנה במבט כחול הישר לתוך עיניי המדבר שלי ואני דרוכה והיא כמוני מציבות עובדה אחת מול הפרצוף של השניה.
את המשתיק קול עם נקודה אדומה הישר לעין השלישית .
"אולי תשכחי מזה כבר?"
"לעולם לא."
"עבודה זה עבודה "
"גם משפחה זה משפחה, אל תשכחי את זה."
"בגלל זה את פה עם אקדח שלוף ועוד 4 חבריה בתוך הוואן שמחכים לאות אחת ממך והם מחסלים אותי ? בגלל זה באת עד לישראל לקלקל לי את החיים שבניתי ? בגלל שאנחנו משפחה ? "
"זה כבר נקמה , את כבר ממזמן לא חלק מהמשפחה שלי"
"למה עשית את זה? למה לא אמרת לי שהוא המטרה שלך? עבדנו יחד!!! אני אחותך!"
"לא יכולתי."
"למה? הוא היה בעלי!!! אב לילד שלי !!! לאחיין שלך!! למה עשית לי את זה ?" הרגשתי אייך האצבע דוחפת על ההדק יותר ויותר ואני מטלטלת אותו מולה כמו מטורפת אחוזת אימה.
"הוא אנס אותי לולי. בעלך היקר אנס אותי, אני מצאתי את החיסול כהסוואה מצוינת כי לא יכולתי לחיות יותר ."
"את משקרת !!"
"אני עדיין מריחה את האפטר שייב שלו בתעלות האף שלי, מרגישה עדיין את הידיים המזיעות שלו בסיוטים שלי, את הרגליים החזקות מקיפות אותי ואת מילותיו מאיימות עליי שאני לעולם לא אספר מה קרה כי הוא יכפיש את שמי ויחבל בעבודה שלי."
"את משקרת!!!" הדמעות ששמו את דרכם בהיסטריה בפניי הסתירו את קו הראייה החד שהיה לי מולה והיא הביטה בי והורידה את הנשק.
כבר לא הייתה אויבת, היא באה להחזיר אותי הביתה , להחזיר אותי למשפחה .
להחזיר אותי למעמד של להיות אחותה ... כ"כ התגעגעתי להיות אחותה , היא פשוט לא מבינה כמה.
ואז יריתי בה.
הישר לעין השלישית , הישר לנקודה האדומה.
"שקרנית מחורבנת זה מה שאת ".
הילד עמד שם והביט בי מורידה את חייה של אימו (או שלא) לשאון.
הבטתי בו חזרה וידעתי שיבוא יום והוא יתנקם בי על רצח אימו והמעגל הזה לא יגמר לעולם.
המבט שלו ננצר בזיכרוני.
לעולם נהיה נקמנים .
שיצאתי לוואן ונסענו משם אף אחד לא העז לדבר, לפצות ולו מילה אחת , גם שהיינו בטיסה .
אני לא הייתי אמורה להוריד אותה .
הייתי אמורה לתת את ההוראה , אמרתי להם שזה יותר מדיי.
מעולם לא הורדתי מישהו לפניי כן, אני הייתי הקפטן שבחבורה והם היו ממלאים אחריי ההוראות כמו קופי מעבדה .
אני, לולי, שכירת חרב , הורדתי את אחותי.
אין לי שמץ אם היא דיברה אמת והיה לי ספק שאולי כן אבל לא נתתי בזה מספיק מחשבה.
"ואם היא כן דיברה אמת? הריי שהורידה את הנשק ולא איימה עלייך יותר "
"הייתי מחסלת אותה בכל זאת "
"למה?"
"יש שאלות שאתה לא צריך לשאול ד"ר .."
נקישה בדלת .
אני מביטה הישר בו , בד"ר סטפן.
"אתה מחכה למישהו?"
"אני מצטער."
הוא הפעיל את האזעקה השקטה.
"יש דברים שמחובתי לעשות "
"כן גם לי"...
אני לולי. שכירת חרב, נכנסתי לכלא.
על רצח אחותי.
יושבת לתומי , מדליקה לי סיגריה נעימה וקוראת את העיתון ..
"ד"ר סטפן נעלם , אין ראיות מחשידות "
מעלה חיוך וממתינה למשימה הבאה ...
לחסל את הילד.
הריי שאני לא רוצה מתנקשים נוספים בעתיד המשפחתי..."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
