"רותם שלי הקטנה"

 

הנצנצים מתנצנצים להם על רקע העץ הצבוע. יהלומים קטנים מודבקים להם היטב מסביב, במסגרת. כוכבים צבעוניים טובעים בים של דבק שקוף, ואני משכיחה מעצמי את כל העולם.

 

המזגן נעים מאוד, סופסוף החיבור שלו עובד. איך אפשר לחיות בלי. אני מתלכלכת מהנצנצים אבל זה מראה מלבב. צבע צהוב נשפך על שולחן העץ, ואני מתבאסת קלות ומנקה אותו עם מגבון לח, שתמיד נמצא שם לעזר. מדביקה פרח עשוי יהלום, מזויף, והיצירה נראית יפה כל כך.

 

לפתע שומעת את קולו. בין הצלילים והמילים, אני שומעת אותו. לא מבינה איך הקלטת קולו הגיעה לפלייליסט שלי, אך זה לא משנה. הוא מדבר אלי, כאילו הוא ממש פה איתי, ואני עוצמת את עיני. דמעה קטנה ועגולה ניצבת בקצה העין, ומתחילה לרדת מטה מטה במורד הלחי. היא מתנפצת בריצפה והמזגן מתחיל להקפיא.

 

אני מנסה להירגע, אבל הרדיו מנגן במקביל את השיר "גן עדן" של אתניקס. השיר שבכל ההרקדות, גורם לי לדמוע ולרצות לברוח אל הים ולהתקשר אליו. אני מרגישה עירומה כל כך, קפואה, משתוקקת למשהו גדול וחם שיעטוף את כולי, אצבעות אוהבות ורכות שילטפו את עור הברווז, שיעבירו את הצמרמורת, ממש כמו אז באוטו.

 

"רותם שלי הקטנה..." הוא אומר בטיפה רשמיות. אחרי הכל, זו הקלטה, לא שיחת טלפון. הקול העמוק והגברי שלו חודר בי כמו חצים בלב. אני מתגעגעת אליו כל כך.

 

העיניים עצומות והקול שלו עדיין פה. אני מרגישה שהוא איתי בחדר, מחבק אותי, אוהב אותי. ואני רק רוצה להושיט אצבע חוששת למסך, לחבק אותו, לאהוב אותו.

 

אני ממשיכה לבכות ולקפוא לי בשקט. השיר ברקע בהחלט לא תורם. הרדיו עושה לי דווקא.

 

"רותם שלי הקטנה" ככה הוא אהב לקרוא לי.

וגם ציפציף, חוחובה, דלעת שמנמנה.

 

והוא אמר לי שהיונה השמנמנה תחזור. הוא אמר שהיא הגיעה כפיצוי על עזיבתו. וברגע שילך- היא תחזור. ובינתיים... הוא הלך לו,

והיא לא חזרה.

 

הקול שלו קורע אותי.

 

כשעזבתי את הבית הישן, עברתי על אלפי מכתבים, מחברות, אוספים, חפצים, דובים, יומנים. מיינתי במשך שעות ונזכרתי בתקופות שהיו וחלפו, ונראות רחוקות כל כך, כמו חלום.

 

ואז הסתכלתי על עצמי כיום. הוא שינה אותי לחיוב,

לימד אותי אהבה מהי.

אני כל כך אוהבת אותו.

 

הייתי רותם שלו, רק שלו, לא של אף אחד אחר. התעלמתי מכל תשומת לב גברית מבחורים אחרים, ולא חסרה תשומת הלב מסוג זה. הייתי שייכת לו, הלב שלי ידע רק אותו, הגוף שלי השתגע בלי המגע שלו. רק לשמוע אותו לרגע, היה משמח אותי הכי בעולם. להירדם איתו בטלפון ולצחוק עליו בבוקר שהוא נרדם לי בשפורפרת. הייתי רותם שלו, הקטנה, רותם שלו. הוא שמר עלי ולימד אותי ואהב אותי. והוכיח את עצמו פעם אחד פעם...

 

וכמו בכל השיחות של השמונה שעות, הוא סיים את ההקלטה ב"אני אוהב אותך".

 

"אנחנו נהיה חזקים" הוא אומר לי.

ואני יודעת שאנחנו חזקים.

חזקים, מחוזקים ומתחזקים.

 

אבל מה זה עוזר לי כשרק הקול שלך נשאר לי למזכרת?