שנאתי אייך שהוא היה מביט בי.
הם ישבו שם שניהם והביטו בי.
אך רק הוא ראה אותי באמת.
היא עם העיניים המצורעות שלה, מבט שכולו מלא בחמלה לא מובנת אם זה תוצר של רחמים עצמיים או רחמים שהיא רוחשת לי, שפתיים חתומות , ועור חיוור, מביטה לכלום שוכחת אותי אט אט .
הוא עם עיניים רושפות יורק אש לכיווני , עשן יוצא מנחיריו ופיו פתוח קמעה.
לא הבנתי למה הם כועסים כ"כ .
אמרתי להם את האמת.
שום דבר מלבד האמת .
"תפסיקי להזות " אבי מתרה בי בפעם המי סופר כמה.
הולך לכיוון הוויסקי בר הפרטי שלו. מרים את החליפה המחויטת שלו יחד עם ה-1.90 ומדדה לכיוון הכוס זכוכית שעלתה לו יותר מהבקבוק משמיע באוזנינו את הנוזלים מתנקזים לזכוכית .
"תפסיק , תפסיק !!" אימי לוחשת לכיוונו , היא דוגלת שיהיה שקט בבית .
היא חזרה מוויפאסנה והחליטה שרעש זה לא משהו שיתקבל בבית הזה יותר.
היא מרימה את עצמה גם היא , לבושה סמרטוטים ששווים הון תועפות ומכינה לעצמה צ'אי.
"זה לא יכול להיות ...לא אצלי בכל אופן!!" הוא שוב צורם בקולו.
אבא שלי דגל בחלום האמריקאי, משפחה מושלמת , חיים מושלמים, עבודה מושלמת , ילדים מושלמים, אוטו מושלם. הכול מאותו שורש .
הוא רוצה שהכל יהיה בדיוק כמו שהוא אמור להיות .
בבית שלנו לא קורים דברים מוזרים וגם לא יתקבל על הדעת שכך יהיה. הבית שלנו צריך לעמוד לפי הסטנדרטים של החלום האמריקאי.
שאבי אינו מרגיש בנוח הוא שותה וויסקי , לוגם אותו במהירות ומדליק סיגר, מסכל את רגל ימין על שמאל וכף רגלו קופצת , העיניים שלו מביטות הנה והנה במהירות והוא אינו משיר מבט אל האדם שמולו, הטון דיבור שלו מתערער והאוקטאבות עולות , הוא משחרר את העניבה ולא יודע מנוח.
"אני חושב שכדאי שתעשי סדר במחשבות שלך!"
"זה לא הדמיון שמתעתע בי אתה יודע. למה קשה לך לקבל כאלה דברים?"
"כי הם לא קיימים!!!! זו הסיבה יקירה! הם לא קיימים!!! לא בעולם שאנחנו חיים בו בכל אופן!!"
"כן הם כן. תסתכל עליי, לי זה קרה"
זה השלב שהוא דיבר אליי והבטתי בו בעיניים מתות .
הוא אמר לי שהוא רוצה שאלך ממנו, שאני סתם משהו שרודף אותו, שאתן להם להמשיך בחיים שלהם אך לא יכולתי.
"יש נשמות שסיימו את החיים שלהם טרם והם חוזרות לגוף אחר או סתם כבבואה הידעת זאת ?"
"לא , אין לי שמץ של מושג , אך מה שבטוח שזה לא דבר שאני מקבל."
"יש נשמות שהפריעו אותם תחלואות החיים, רגליים מגושמות של אנשים, הם נרצחו ונאנסו בעל כורחם, הם מתו מעצב , מתו מאהבה, מתו מבדידות , יש כאלה שגם מתו והאמת נקברה איתם."
אולי עדיף כך חשבתי לעצמי.
אולי המוות הוא הפתרון של אלוקים שאנחנו לא נפצה את פינו לעד או שמא הוא נותן לנו החיים לתהות על קנקננו ? לשאול איפה טעינו ומתי?
איפה אנחנו יכולים לשפר את עצמנו?
"מה עשיתי לא נכון?"
"עשית הכל נכון !"
"אז למה זה קורה לי"
"זו ברכה."
אבי חשב שהוא משתגע הוא פחד , אימי ראתה את זה כדרך התמודדות ולא דאגה לתת לו כתף .
היא אמרה "שזה יעבור לך , אלו חוויות פוסט-טראומטיות "
אני חשבתי שזה משהו שבטח יסחב איתו לנצח.
רציתי להישאר.
הייתי חייבת .
לא בשבילם , בשבילי הפעם.
אז הוא שולח אליי יד .
הוא לא מצליח לאחוז בי , ואני בוכה.
אני רוצה לחוש את המגע שלו , רוצה לנשום אותו שוב.
לחבק את כל מה שקשור אליו.
לקרוא לו "אבא " שוב.
אז הוא שולח שוב יד, לכיווני. בגסות הפעם.
ואני שוב מתאדה לו בין הידיים והוא צורח , הוא מוציא הכול הפעם !!!
"לא אל תלכי ממני... תני לי לאחוז אותך כמו פעם! תני לי לחוש אותך, לאנשים כמוני לא קורה דבר כזה , אנחנו לא הוזים, אנחנו לא מדמיינים את הילד המת שלנו ....
לא מדברים איתו....
לא חולמים אותו...
רק אוהבים אותו לנצח...."
וזה השלב שנעלמתי.
חזרתי רק בשביל הפעם הזו. היחידה .
הראשונה והאחרונה.
שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי. ואני אוכל לנוח בשלום."
