בלילות חשוכים ללא ירח,יצאתי עטוי גלימה שחורה אל הרחוב,אהבתי את מוכי הגורל שהסתובבו בסמטאות החשוכות,את השיכורים המוטלים על המדרכות הקרות.לצד בקבוקי הוודקה והיין.
דמם היה ערב לחכי,ואהבתי קבלתם את הדין.
בשעות היום ביליתי את זמני בשינה בתוך אחד ממרתפי העיר הנטושים,שם היה ארון המתים שלי מונח בין כמה ארונות נוספים.
מלחמתנו מעולם לא הסתיימה,היו אלה "נביאי הזעם" קבוצת אנשים ששמה לה למטרה את חיסולנו.
בראש הקבוצה עמד בחור צעיר בשם מרקו,וזה חרט על דגלו את הכחדת הערפדים.
נותרנו חמישה ערפדים ואני הייתי הצעיר מכולם,בן מאתיים וחמש שנים וצעיר לנצח.הדם נתן לנו חיי נצח ובלעדיו היינו מתים.
עננים שחורים כיסו את השמים והלילה ירד,יצאתי לחפש את טרפי החדש.
הרחובות היו ריקים מאדם,פה ושם התעופפה שקית ניילון ברוח הקרה.הרעב היכה בי בחוזקה,חשתי בגופי חולשה ההולכת וגדלה.
לפתע הבחנתי בנערה צעירה הפוסעת מולי במהירות. שערה הזהוב התבדר ברוח הנושבת.
ריחפתי אל גג אחד הבנינים צופה אל הטרף העומד ליפול בידיי.
היא הלכה והתקרבה,יכולתי להריח את הבושם שפיזרה על גופה,בעודי מהרהר בטעם דמה החם הופיעו לפתע שלושה גברים הלבושים בבגדי עור שחורים.אלה נעמדו מולה חוסמים את דרכה.
צללתי מן הגג ונעמדתי בין הנערה לשלושת הגברים,אחד מהם שלף אקדח וכיוון אותו אליי בעצבנות.
"מניאק משוגע! תסתלק או שנהרוג אותך!" אמר אחד מהם ודרך את האקדח.
השניים האחרים שלפו סכינים קפיציות והתקרבו אליי באיום.
"הסתלקו מכאן בשקט לפני שתפגעו!" אמרתי בחיוך מאיים.
השלושה פרצו בצחוק כשהם משליכים לעברי בקבוק בירה ריק,זה פיספס את ראשי בכמה מילימטרים.
"מאיפה הגיע המשוגע הזה?" שאל אחד מהם,ושוב פרצו בצחוק גדול.
חשתי לפתע מגע חמים בגופי.הנערה התקרבה ונצמדה אליי בפחד.
"לכי מכאן מהר!" אמרתי מבלי להביט אליה.
שומע את צעדיה ההולכים ומתרחקים.
"עכשיו אתה תשלם ביוקר על מה שעשית!" אמר נושא האקדח כשהוא מתקרב ומצמיד את האקדח אל חזי.
הוא צחק צחוק מטורף מרוקן את כל המחסנית בגופי.
תדהמה אחזה בו כשהבחין שאני עומד עדיין על רגליי בחיוך גדול.
במהירות אחזתי בו כששיניי ננעצות בצווארו מוצץ את דמו עד לטיפה האחרונה.
זה פירפר שניות מספר בידי,חבריו הבחינו במתרחש ונמלטו על נפשם. השלכתי את הגוף הייבש על המדרכה מחייך לעצמי בהנאה.
במקום שפגעו הכדורים נפערו שישה חורים גדולים,שהלכו והגלידו במהירות והעור חזר לקדמותו.
ניגבתי את שאריות הדם בשרוולי ופניתי אל אחת הסמטאות מחפש טרף נוסף.
גשם קל החל לרדת ולשטוף את המדרכות המלוכלכות,מכונית נעצרה כמה עשרות מטרים לפניי בחריקת בלמים.
מיד ריחפתי אל אחד הגגות הקרובים,מביט אל המכונית השחורה שממנה יצאו ארבעה גברים החמושים בכלי נשק מוזרים.
היו אלה נביאי הזעם,אחד מהם ניגש אל גופת הצעיר שהיתה מוטלת על הארץ.
הבחנתי במרקו האומר כמה מילים אל השאר ואלה מתפרשים ומאירים בפנסיהם על הבנינים שמסביב.
החלטתי שהגיע הזמן להסתלק,מרקו היה מצוייד בכלי נשק קטלניים ולי לא היה אומץ וזמן להתעמת עימו.
השמש החלה עולה באופק והאור שהפיצה היכה בעיניי. ריחפתי במהירות מגג לגג ובשארית כוחותיי הגעתי אל מקום מסתורי,נכנס אל ארון המתים הקר,עוצם את עיניי הכואבות ונרדם.
באחד הלילות שיצאתי "לצייד" הבחנתי בה שוב, באותה נערה צעירה שהצלתי מידי אותם פושעים,עוקב בסקרנות אחריה מוקסם ממנה.
היא נכנסה לאחד הבנינים הגבוהים שבסביבה.
ריחפתי אל אחד מחלונות הבניין מנסה לאתר את מיקומה.ואז הבחנתי בה משוחחת עם גבר קשיש,דמעות זלגו על לחייה.
נצמדתי אל זגוגית החלון מנסה לראות טוב יותר.
השניים שוחחו ביניהם בכעס והגבר התקרב אליה באיום,היא התרחקה ממנו ונצמדה בגבה אל החלון.הבחנתי בסכין שלופה בידו. הוא הלך והתקרב אליה,הלך והתקרב...
ניפצתי את זגוגית החלון אוחז בידו המחזיקה בסכין.זה נבהל, פניו האדימו והוא גמגם בפחד.
"לכי מפה!" פניתי אליה ואמרתי בקשיחות.
היא אספה את תיק היד שהיה מונח על אחד הכסאות ויצאה בריצה מן החדר.
"מי אתה חושב שאתה?" שאל כשהוא מנסה לנתק את אחיזתי האיתנה.
"אני מלאך המוות! ובאתי לקחת את נשמתך!" אמרתי.
חלקיק שניה אחרי הוא שכב על המרבד הצבעוני שבמשרדו יבש ומת כששני חורים פעורים בצווארו.
קולות הלכו והתקרבו מעבר לדלת והייתי חייב להסתלק,מרחף מגג אל גג בחיפוש אחר טרף חדש.
באחד הרחובות נתקלתי בה שוב יושבת על אחד הספסלים שבשדרה דומעת ועצובה.
בזהירות התקרבתי מתיישב לצידה חושש מעט מתגובתה.היא הבחינה בי וחיוך עלה בזוית פניה.
"אתה המלאך המושיע שלי..." אמרה בהתרגשות.
"יש כאלה שחושבים שאני מלאך המוות שלהם" אמרתי בהומור.
היא הושיטה את ידה מנסה לאחוז בידי.נרתעתי והיא חשה בזאת ואמרה:"ממה אתה פוחד?"
"אני..משום דב...ר" גמגמתי כמו נער מתבגר בפגישתו הראשונה.
"אז למה אתה נרתע ממני?" שאלה כשעיני השקד הגדולות שלה ננעצות בעיניי.
" עדיף שאני אל...ך" אמרתי נעמד על רגליי.
היא נעמדה במהירות מצמידה את שפתיה אל שפתיי כשידיה מחבקות את גופי.
ניסיתי לחמוק מאחיזתה ולא יכולתי,שבוי הייתי בין ידיה,מבולבל ומאוהב.
חום גופה היכה בי בכל הכוח והיה ניגוד לגופי הקפוא...משהו החל להפשיר עמוק אי שם בתוך הגוף.שוב יכולתי לשמוע את פעימות הלב שנדמו לפני שנים.
התנתקתי מאחיזתה מביט אל תוך עיניה היפות,מבטי ירד אל צווארה הלבן, מחשבות זדוניות החלו להציק לי ובשארית כוחותיי, נלחם ביצרי הצלחתי להימלט מפניה.
הבילבול היה בעוכרי לא הבחנתי בסכנה שציפתה לי מעבר לרחוב.כשהבחנתי במרקו היה זה מאוחר מדיי,חץ פילח את לבי חורץ את גורלי.חיוכו של מרקו היה הדבר האחרון שראיתי ואחר כך חשיכה מלטפת.
