"השאון"

"כל אחד מרגיש עירום.

גם אם הוא באמת כך.

כל אחד מרגיש לבד לפעמים , אפילו אם הוא מוקף במיליון אנשים שאוגפים אותו מכל כיוון.

אני בחרתי להיות לבד.

יש אחדים שיאמרו שזה מוזר, יש כאלה שיגידו שזה באמת שלב שאני חייבת לעבור בחיים שלי ואז אני אמצא את הנפש שתואמת לי, אבל הם לא יודעים דבר אחד.

עצם המחשבה שאכן אמצא אותה מעבירה בי צמרמורת .

לא ממקום של התרגשות למה שאני חפצה לו מכל, אלא מהגועל שאצטרך אכן לחלוק את עצמי עם עוד מישהו.

אני אנוכית .

לא בשלה.

לא במיוחד יכולה להרגיש , ליתר דיוק לא נותנת לעצמי להרגיש וכן זה משהו שאני יודעת לשלוט בו היטב .

אני לא יכולה להתאהב.

אני קורא את זה , תוהה לעצמי כמה פעמים בחיים שלה היא כתבה את זה?

זה נשמע כמו מונולוג אישי שהיא עושה , מנסה להערים על עצמה שאכן יהיו כך הדברים , כי הריי שמתוך הכתוב זה כבר מקבל אפקט אחר.

ברגע שקוראים משהו הוא יותר מחלחל לנו בתודעה.

זה חלחל לי בתודעה לעזאזל!!!! בדיוק כמו שנמלים מחלחלות בתוך האדמה !

הדף הלבן והאטום עדיין מוצא את עצמו בידיים שלי ועיניי קוראות שוב . משפט לאחר משפט.

מנסה להבין מה קורה פה לעזאזל?

הריי שהיינו ביחד שנתיים וחצי , אייך בן אדם יכול להרגיש כמו שהיא כותבת אחריי שנתיים של מערכת יחסים??

זה לא נורמאלי!

היא לא הייתה נורמאלית .

אבל אני הייתי יותר ממנה.

הדף היה קרוע ומקופל בקצוות מה שהעיד על העובדה שקראתי את זה לפחות כמה פעמים טובות , מנסה לשמוע אותה קוראת בפניי את אותו מכתב, לשמוע את קולה הענוג , מעט צרוד, חסום ואטום בדיוק כמו הנפש שלה.

בדיוק כמו ההליכה שלה, בדיוק כמו הדרך שהיא מנשקת אותי בדיוק כמו הדרך של כל מה שהיא עושה.

את הכל היא עושה כאילו הייתה מאחוריי חלון זכוכית ענק ולא היה אפשרי להגיע אליה.

אבל אני הגעתי.

הכי קרוב שאפשר זו הסיבה שאני עכשיו קורא את החרא הזה שהיא כותבת.

לך תבין נשים. או שהן דפוקות או שהן במרוצת הזמן נהפכות לכאלה .

עדיין עם מכנסיים שפולים יושב על האסלה הרעועה ומביט על האריחים שבמקלחת שתמיד נראו לי מוזרים מדיי.

לא ברור אם זה היה בגלל הטעם המזעזע של ההורים שלי או בגלל שהם נהיו ככה מכיוון שהם מעלים כבר עובש לאחר עשרות שנים .

קצה האמבטיה הגדולה מקולף כמוה שאר הקצוות שהבחנתי בהם לאחר מבט ממושך , צבע חלודה מקנה מראה קצת זוהר אומנם מכוער אבל עדיין זוהר, אפשר להחליק בתוך האמבטיה וזה נראה שלא משנה כמה גדול תהיה תמיד היא תעצב את עצמה בשבילך, יש בתוכה ריח טוב, ספוג ורוד שספוג בריח קינמון חריף נראה שעשה את זמנו על כמה גופות שהתערטלו להם באמבטיה משותפת ואז יש את הרצפה, היא כ"כ נעימה וקרה שמרגיש לי את החשק לשכב עליה ולתת לרצפה  לקרר את כל החום שמצטבר ממך בחודש אוגוסט (יגיע שלב שבני האדם לא יוכלו לסבול את החום הבלתי נסבל ויחיו בחודשיי הקיץ החמים בתוך מיכלי קירור ולו כך הדברים יהיו בטח שנמות . מתשישות וחום.)

בעוד מכנסיי מופשלות והרהורי שוטפים את מוחי ומבקרים בצורה אנושית למדיי חתיכת חרסינה מעוצבת (או שלא) אני חושב לעצמי, האמבטיה הזו ממש כמוה.

היא קרה ומחושלת , היא משתפת את כולם בתוכה.

בגופה, לא בנפשה. קצוות חיה הם לעולם לא אחידות , ניהול הדברים בחייה הוא מרושל בניגוד לאמבטיה, אבל אלו עדיין הקצוות שמתאימות לשניהם ביחד, יש לה ריח טוב . הריח של שיערה יכול למכר אותי, היא חולפת לידי גם בשעת כעס ומריבה אין סופית ואני מריח אותה כאילו הרגע פשפשה במי ורדים.

היא לא הייתה שלי.

היא מעולם לא תהיה שלי.

והדף ממשיך...

" זה מכרסם וחובט.

משתולל ודורש ממני ללכת.

ללכת רחוק.

לא זה לא קשור אליו הפעם, זה קשור אליי, הריי שאין חשדנית יותר ממני, לא הייתי ולא אוכל להיות לעולם שלו.

פחד ממחויבות , פחד מלהיות לגבר אחד.

אליו.

כי אין בי כלום.

לא רגש.

לא חמלה.

לא סנטימנטים , לא אמפטיה .

פשוט אנטיפטית .

מנסה שהדברים יהיו אחרת אך משהו שוב מושך  אותי. צורח לי ללכת.

לא יכולה להיות רק שלו, נמצאת בין אחד קרוב לאחד רחוק מדיי.

אם לא אלך זה יהיה מאוחר מדיי.

ואז אני מביטה על אותו נהר שמולי.

כ"כ יפה שהמבט בעיניים שלי התרכך , ריחו הרגיש הפיח בגופי חיים כאילו הרגע נכנסה בי הארה מסוימת , כאילו יכולתי להיות ליד הנהר הזה הכל .

האבנים שבו היו כ"כ רכות במראם ועדינות במגעם , צבעו התחלף מפעם לפעם והוא היה רגוע, נח על מי מנוחות , יכולתי להרגיש נהר זה בעל ישות משלו.

מימיו היו מתוקים והוא הרגיע אותי במראה הנושן שבו, נולדתי איתו מחדש.

אני יכולה לדמות את הנהר אליו , הוא ממש ההפך ממנו.

הנהר הוא הדמות הנאנחת שלו בעיניי, נאלח ורדוד.

הנהר היה כל מה שרציתי והוא לא היה .

לו היו לא את תכונותיו של הנהר יכול להיות שהייתי רוצה להטביע את יגוני ותסכולי בתוכו.

הייתי רוצה לצלול למימיו .

לנשום את האוויר שלידו.

לחיות בתוך עולמו רצוף הרוגע.

למות בצילו , לשכוח מהפחדים שלי, לשכוח מהפחד של להיות שלו לנצח.

לו הוא היה הנהר...

הייתי מוכנה למות בשבילו.

להעניק בתוכו את הנשימה האחרונה שלי רק בכדיי שאדע שעשיתי את זה בשבילו.

אך הוא לא היה אלא אגם מזוהם העומד להתייבש.

 עורבים שותים ממימיו ומתים מרעב בתוכו..

היא ראתה בי כשאול .

ואני ראיתי בה כמלאכית .

היא ראתה אותי מזוהם.

אני ראיתי אותה זוהרת עם כל הזוהמה, כמו החלודה באמבטיה.

היא ראתה בי אפשרות .

אני ראיתי אותה כברירה.

היא הרגישה שאני הורג אותה , לוקח לה את החופש.

אני הרגשתי שאני מוכן לתת לה את נשמתי האחרונה רק בכדיי שאדע שעשיתי את זה בשבילה....."

הזכויות שמורות להדר מיליס.