האנתרופולוגיה הקוגניטיבית – מאין ולאן?
מדע תוסס בתוך הלימודים הקוגניטיביים או רק שיגעון מסורתי באוניברסיטאות של דרום קליפורניה?
מאת נועם קסל
קהל נכבד, אני, נועם קסל, בעל תואר מוסמך במדע הדתות מאוניברסיטה זו, בקמפוס שלה בהר הצופים, רוצה להודות לנשיא האוניברסיטה, הפרופסור מנחם מגידור בפני הקהל הרחב בקריה על שם אדמונד ספרא בגבעת רם. אני מודה לנשיא האוניברסיטה וגם לרקטור ולדיקן של הפקולטה למדעי הרוח, אשר בעצה אחת עם החוג לאנתרופולוגיה, החליטו סדרת הרצאות פּנוֹרָמיות, מעֵין סקירות חתך בתחומי המשנה של האנתרופולוגיה. אני שמח כי הפרופסורים לעיל הסכימו עמי שרצוי לפתוח בתחום משנה שאינו בין הידועים ביותר, ושהם נתנו את האמון בי.
אני אצא מתוך נקודת הנחה שהקהל היושב פה אינו נתקל במונח "אנתרופולוגיה" בפעם הראשונה. מובן ששמה של הדיסציפלינה הזו לקוח מ- Anthropos, הלא הוא "אדם" ביוונית. כן מן המפורסמות הוא, שהאנתרופולוגיה קרובה לסוציולוגיה, אף כי נהוג לייחס לה מימד פילוסופי יותר עמוק מאשר הסוציולוגיה, וכן היא מתקשרת גם ליבשות ולעמים נידחים, לא רק למערב ולסביבה המודרנית.
ידוע, אך קצת פחות מפורסם, שהאנתרופולוגיה קרובה לפסיכולוגיה, ועל כך, ובייחוד על השאלה עד כמה מקורבת האנתרופולוגיה הקוגניטיבית לפסיכולוגיה – אעמוד בהמשך.
האנתרופולוגיה הקוגניטיבית עוסקת בידע מנטאלי, במבנים מנטאליים, בתסריטים מנטאליים, באופן ארגון מידע ותרבות בראש, באבי-טיפוס (פרוטוטיפים). חלק מהמונחים לעיל מִתקשרים גם עם הבלשנות ו/או עם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, ובמבט ראשון ושטחי ניתן היה לחשוב שמכל הדברים להלן רק או כמעט ורק "תרבות" מתקשר לאנתרופולוגיה.
עוד אגע במידת מה של פירוט באנתרופולוגיה קוגנטיבית בהקשר של מחקרי תרבות, אך לא ניתן לוותר, לפני שאיכנס לתת-נושאים, על מונח מפתח שליווה את האנתרופולוגיה הקוגניטיבית מאז תחילתה, בעצם עוד לפני קיומו של המונח וקיומה של הדיסציפלינה (avant la lettre), אפילו בשנות השלושים של המאה העשרים. המדובר כמובן בסְכֶמָה, "תבנית" הנהגית באנגלית כ"סְקימָה", כאשר ברבים ניתן לומר schemas, וגם, בעיקר באנגלית אקדמית כתובה, בצורת הלוואי עם הסיומת היוונית, schemata. בָּרְטְלֶט פיתח לראשונה את מושג ה"סכמה" בשנות השלושים, כאמור, והוא העלה את האפשרות שהַזְּכירה מודרכת על ידי מבנה מנטאלי, כאשר סכמה הינה "ארגון פעיל של תגובות עבר, או של התנסויות בעבר, אשר חייבים להניח כי היא אופרטיבית בכל מענה אורגני מותאם היטב" (כלשונו של שָקְטֶר, 1989). מאז, אנתרופולוגים קוגניטיביים ומדעני הקוגניציה שינו מושג וראייה אלה במקצת. יותר נכון לדבר עתה על סכמה כ"התנסות שמארגנת": הסכֶמה מפעילה את הכל. כך למשל, כאשר חושבים על "כתיבה", אני עשוי לדמות בנפשי מישהו המשתמש בגיר כדי להתוות סדרה של קווים נראו לעין על פני לוח, אבל מישהו אחר עשוי לשַוות בנפשו מישהו העושה שימוש בעיפרון על פני חתיכת נייר. הנקודה היא שיש מושג תרבותי משותף הקרוי כתיבה, אך הסכֶמות עשויות להיבדל במקצת מאדם לאדם. נקודות השיתוף הן אשר האנתרופולוגים הקוגניטיביים מחפשים ומתחקים אחריהן, כלומר הרעיונות והמושגים המשותפים אשר עשויים לספק את המפתח אל המבנים המנטאליים שעומדים מאחורי הרעיונות התרבותיים.
אני מודע לכך, שהדברים עלולים להישמע בשלב זה או פשטנים מדי או עמומים מדי וקשורים לתרבות רק באופן הדוק. מעט סבלנות, ואני מבטיח שלפחות הרלוונטיות של אנתרופולוגיה קוגניטיבית לתרבות וללימודי תרבות תהיה יותר מובנת. באשר להערכות למעמד התחום ולקשר שלו בעתיד הנראה לעין (נגיד תוך עשרים שנה) עם מדעים ותחומים אחרים – אני מניח שחלק מהקולגות שלי והקהל לא יסכימו עימי, או יסכימו איתי באופן חלקי בלבד.
אך ברצוני עכשיו לומר כמה דברים על הראשיות, שהן אומנם לא ראשיות האנתרופולוגיה האמריקאית ו/או אירופאית במאה התשע עשרה, אך הינן בכל זאת ראשיות, מבחינת התהוותו של תחום משנה זו בו אנו עוסקים.
כבר בתחילת המאה העשרים, ובייחוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, עסקה גם הבלשנות, בייחוד מה שנקרא אז anthropological linguistics בארצות הברית אך לא באירופה ובבריטניה – בסיווגים של מושגים בולטים כמו צבעים וצמחים. החלק הארי של עבודת מחקר זו עסק בהתחקות אחר השאלה ששפת האדם, שפת האם שלו, משפיעה השפעה מכרעת על הדעת ועל החשיבה של האדם, עד כדי דיבור על דטרמיניזם מחשבתי, מה שקרוי
ה- Sapir-Whorf hypothesis, הקרויה על שם שני הבלשנים אשר אפילו לא הוגדרו ולא הגדירו את עצמם בזמנו כאנתרופולוגים אלא רק כ- anthropological linguistics, הלא הם אדגר סאפיר ובנג'מין וורפ. מאוחר יותר, משנות החמישים, דובר על componential analysis
נושא-כלאיים בין הבלשנות והאנתרופולוגיה, אשר בו עסקו גם בלשנים ו/או אנתרופולוגים של הכורסא כגון Floyd Lounsbury, Ward Goodenough ובמידה מסוימת, לצד נושאים אחרים, Dell Hymes אשר עסק גם בנושאים אחרים של בלשנות מיושמת, כגון ניתוח שיחה וכו'. באופן פשטני ניתן לומר, שנושא זה עסק בסכֶמות של ביטויים וצורות לשוניות ומילוניות בתרבויות שונות.
תחום נוסף, אשר גם כן החל מוקדם יותר, אך לא היה מוגבל לארצות הברית אלא גם לאנתרופולוגיה הבריטית ובמידה מצומצמת יותר הקונטיננטלית – הינו נושא סיווג המונחים של קרבת משפחה, שְׁאֵרוּת כלשון האנתרופולוגים, כולל נושא היחסים בין אנשים בקרבת דם וקרבת חיתון ו"קרבה פיקטיבית", נושא מסובך למדי באנתרופולוגיה. די להזכיר כדוגמאות אקזוטיות בנושא זה את המחקרים של הבריטי מֶיֶר פוֹרְטֶס, חוקר בריטי המסֻווג כאנתרופולוג סטרוקטורלי-פונקציונלי, אשר חקר רבות ולמעשה הניח את היסוד לסיווג מבני השאֵרות, כולל השארות הפיקטיבית בשבטים במערב אפריקה. בשארות פיקטיבית כוונתי בעיקר לְמה שקרוי בספרות המקצועית classificatory system/kins, למשל האח של האם אשר בחברוֹת מסוימות עשוי להיחשב (בהקשרים מסוימים, כגון ירושה, או אפילו בקשת רחבה של הקשרים) כאילו הוא היה הבן של האחות, וכו'.
אני קצת מתעכב על נושא השארות, הסיווג וההתנהלות של מערכות קרבת משפחה בתרבויות הנחקרות על ידי אנתרופולוגים, לא בגלל שזה עיקר או אפילו חלק חשוב במחקר של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית בימינו, אלא מכמה טעמים כלליים, בעיקר כדי לעמוד על קשרים בין תחום משנה זה לבין אנתרופולוגיה חברתית ואנתרופולוגיה של התרבות בכלל.
גם עכשיו עוסקים חלק מהאנתרופולוגים הקוגניטיביים במשך חלק מזמנם בחקר שארות, בייחוד בעבודות שדה באפריקה או באיזורים אחרים המרוחקים מאמריקה. אבל הנושא בהחלט אינו כה חשוב כמו בתקופה הראשונה של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית, בשנות החמישים, בהם עסקו בארצות הברית, לעיתים תחת שם זה ולעיתים עדיין תחת השם
anthropological linguistics1). הדגש היה על קטגוריזציה, חיתוך המשמעות של מונחים ומושגים, כולל צבעים וקרובי משפחה, לשדות משמעות שונים, כאשר לעיתים קרובות, במרומז או במפורש, רצו בזאת לבחון את היפותיזת ספיר-וורף עליה דובר בקצרה לעיל.
בשלב השני, הקרוי ethnoscience, בשנות השישים והשבעים, הדגש היה על התרבות המקומית העולה מתוך קטגוריזציות כאלו, תוך התייחסות מדי פעם למודע וללא מודע, תוך שמדברים בזאת פחות על מבני ידע ותבניות כלליות ומסגרות, אלא על ידע מקומי בתור שכזה.
פיתוח מושגי המשנה של התבנית או הסכֵמה (לפחות בתחילה הן תמיד שימשו כמושגי משנה של התבנית, בייחוד זו הראשונה שבהם) – מסגרת, בתור מצב העניינים הרגיל הקיים בראש, במוח, בדעת, לעומת "תסריט", שכולל כבר תבנית ביחס לאירוע שמתגלגל ומתהווה2).
_________________________________________________________
1) מבין החוקרים שנזכרו לעיל, הדברים נכונים במיוחד לגבי Dell Hymes
ו- Ward Goodenough. ככלל, אני ממליץ לשם דין יותר מפורט הן בנפשות הפועלות והן בשלושת השלבים שאני סוקר בקצרה בהרצאתי זו על ספר מפתח שיצא לאור ב- 1995, עת שהאנתרופולוגיה הקוגניטיבית הייתה כבר ענף מוכָּר באופן כללי באנתרופולוגיה ונהנה ממקום של כבוד באוניברסיטאות של דרום קליפורניה:
Roy D'Andrade, Development of Cognitive Anthropology
(Cambridge, MA: Cambridge University Press, 1995). הספר דן גם במושגי ה"סכֵמה" וה"תסריט" באופן מפורט יותר מאשר כאן.
כפי שתִראו בהמשך, התחזיות של ד'אנדרייד באשר לעתיד האנתרופולוגיה הקוגניטיבית שונות במקצת משלי.
2) בניגוד לשימוש הכללי בתורת הספרות ובתסריטאות בפרט וגם באנתרופולוגיה הקוגניטיבית בשלב השלישי והעכשווי שלה, המונח "תסריט" לא היה קשור באופן ישיר והדוק לסיפורים
per se.
עם זאת, עליי להודות שהמונח ethnoscience, אף כי הוא מובן באופן אינטואיטיבי וכללי לעוסקים באנתרופולוגיה חברתית בכלל ובמחקר שדה בפרט – אינו לגמרי מוצלח. ראשית, בגלל שגם האנתרופולוגים הסימבוליים, ובעיקר אלה שהעלו על נס את היחסיות התרבותית,
ה- cultural relativism המיוצג בראש ובראשונה על ידי האמריקאי קליפורד גירץ, שבשנות השישים המאוחרות והשבעים היה כבר אנתרופולוג מבוסס וידוע שם – עסקו בדרכם
ב- ethnoscience. סיבה אחרת, אליה נגיע בהמשך ההרצאה, בעת הדיון בשלב השלישי בתולדות האנתרופולוגיה הקוגניטיבית, הינה שגם השלב השלישי עוסק ב- ethnoscience, אם כי רק כחלק מארכיטקטורה שלמה ולא כעיסוק דומיננטי כמו קודם.
מבלי להיכנס לביסוס התיאורטי של האנתרופולוגיה הסימבולית מבית מדרשו של קליפורד גירץ, או בגרסתה הבריטית של ויקטור טרנר מאסכולת מנצ'טטר – הרי שברור שבפרקטיקה של המחקר האתנוגרפי וגם בעיצוב המחקר והמכלולים התרבותיים המהווים את מושא המחקר הישיר – ההבדלים גדולים מאוד בין שני סוגי האנתרופולוגיה. האנתרופולוגיה הסימבולית עוסקת בראש ובראשונה, אף כי לא רק, בדרמות ובטקסים של חיי היומיום, ומשתמשת לסירוגין בשיטה המשקיפה מהצד ובשיטה של צופה משתתף. מאידך, אינה חותרת אחר הלא מודע, ולעיתים קרובות אף לא מכירה בלא-מודע התרבותי. עם זאת, היא עשויה להכיר במשמעויות חבויות ובריבוי פונקציות של סמלים במשמעות הפרט והחברה. אצל אנתרופולוגים סימבוליים, במידה שבכלל מגיעים לחקר אותה "קטגוריזציה ילידית" של מושגים מיוחדים, שלא ניתנים לתרגום בקלות, או אולי של כינויי שאֵרות מיוחדים – הרי ששאלות אלו הינן נלוות ומאוחרות למחקר, שאלות משלימות. האנתרופולוגיה הסימבולית אינה מתעניינת בשפה באופן מיוחד ובייצוגים מנטליים באופן כללי.
בשלב השלישי, שהתחיל לדעתי בצורה משמעותית רק באמצע שנות השמונים, ואשר הגיע לבשלות ולהישגים מסוימים רק באמצע שנות התשעים, הינו שלב "תיאורית הקונצנזוס" של התרבות או פשוט "תיאוריית הקונצנזוס" באנתרופולוגיה קוגניטיבית.
הרעיון הפשוט מאחוריה עושה שימוש בעובדה שהסכָּמה של קבוצה, של אחדים של רבים מהווה שיקוף מסוים של ידיעה ו/או של תרבות. בעוד שאין באפשרותי להיכנס להדגמה סטטיסטית ולדיון מעמיק בשאלות המציבות דיכוטומיה בצורה של X – תרבותי ו- Y – לא תרבותי, כלומר לא שייך ל(ידע) של תרבות – ברצוני להדגים בקצרה את צורת החשיבה ואופן המחקר על ידי מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים בקבוצה של 26 נשים גואטמליות, אשר נשאלו לגבי שורה ארוכה (נדמה לי 44) מחלות, ונשאלו האם הן מדבקות או לא. הנשים הופרדו בתוך המחקר באופן כללי על פי מספר הילדים שלהם, פחות משני ילדים או יותר משניים, כאשר ההנחה הייתה שהדבר ישפיע על בקיאות הנשים במחלות. אין בכוונתי להיכנס לשגיאות מסוימות שהיו רווחות, כלומר שגיאות ברמת המדע. אך מדובר בתיאוריה העושה שימוש בכלים סטטיסטיים, בעיקר רגרסיה, אך גם הקצאת ריבועים וחישובי לוגריתמים ליניאריים, כדי לבחון הנחות שונות לגבי תרבות. במחקר זה התברר כי למספר הילדים יש אכן השפעה מסוימת על הידיעה (המדעית; במידה מסוימת גם התרבותית) לגבי אותן מחלות, כאשר הכיוון הינו הכיוון שנחזה – מספר ילדים רב יותר, ידיעה קצת יותר מדויקת לגבי הסטטוס של מחלות.
בעוד שהמאזינים עדיין לא יכולים לקבל תמונה ברורה על פי תיאור סכמטי זה מה/איזו כמות של משתנים/גדלים/משתתפים הופכים ידע לתרבותי, ברצוני להדגיש שתיאוריית הקונצנזוס מתייחסת גם לשאלה של ידע טבעי ו/או מוּלד לעומת ידע נלמד. הדיעה היותר רווחת במסגרת החוקרים העובדים על התיאוריה היא שחלק מהתרבות נלמד אך לא כולו. אולם, כפי שניתן היה לִצפות לאור ההישגים החלקיים של התיאוריה ולאור לידתה היחסית מאוחרת, עניין זה עדיין לא הוכרע.
בנקודת מעבר משמעותית זו, לפני שאנסה לקשור את האנתרופולוגיה הקוגניטיבית עם מה שנעשה בעבר הקרוב וייעשה בעתיד הקרוב והיותר רחוק בתחומים אחרים באנתרופולוגיה, ברצוני לעשות דיגרֶסיה קלה, שאינה לגמרי לא קשורה לתחזיות אלו, אך הקשורה לכותרת המשנה בהרצאתי.
מעֵבר לעובדה שהאנתרופולוגיה הקוגניטיבית הינה תחום כמעט אך ורק אמריקני, עם כמה יוצאים מן הכלל שלא צריכים להעסיק אותנו בשלב זה, ומעֵבר לעובדה שקיימים גם מספר ענפים אחרים באנתרופולוגיה שהינם יחסית שוליים, כגון אנתרופולוגיה של המשפט3) – אי אפשר שלא לשים לב לריכוז הגדול של מחלקות לאנתרופולוגיה עם דגש קוגניטיבי ו/או מרכזי לימוד קוגניטיביים באוניברסיטאות של דרום קליפורינה. הכָּוונה הינה לאוניברסיטאות שכולן נמנות על הרשת של UC, כלומר "אוניברסיטת קליפורניה ב- [קמפוסים שונים]", ולא באוניברסיטאות פרטיות או ברשת הפחות יוקרתית של ה- California State University. הכוונה לאוניברסיטת קליפורינה בלוס אנג'לס, באירוויין, בריברסייד ובסן דייגו.
בעוד שאין בכוונתי להתייחס לעניינים הקשורים למינויים של פרופסורים וחוקרים באופן אישי, וגם לא במגמות כלליות של פיצול ו/או איחוד מחלקות לאנתרופולוגיה בארצות הברית – אפשר להצביע על כמה דברים בולטים. אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) הייתה תמיד בעלת מחלקה חזקה באנתרופולוגיה וגם בבלשנות, ואילו אוניברסיטת סן דייגו, שהמרכז ללימודים קוגניטיביים ולימודי התנהגות בה הינה מהגדולים והחשובים במדינה, הייתה תמיד בעלת מחלקה לפסיכולוגיה ידועת שם. ואילו אוניברסיטת אירוויין הייתה מאז היווסדה, כאוניברסיטה יחסית יותר קטנה בגודלה, בעלת מחלקות חזקות בפסיכולוגיה ובאנתרופולוגיה חברתית. לאור עובדות אלו ולאור העובדה שחלק גדול מהמחקר על סכמות בהקשר של בלשנות וספרות, גם בהיבטים שלא נדונו בהרצאה זו באופן ישיר, פותח ב- UCLA – הדבר אינו מפתיע במיוחד. בהנחה שרבים מהחוקרים העוסקים כיום או אפילו משנות השמונים המאוחרות באנתרופולוגיה קוגניטיבית התחנכו ב- UCLA או ב- UCSD (אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו) ולא יכלו להמשיך כחוקרים מבוגרים יותר, דוקטורים צעירים או כדומה לעבוד במוסדות הלימוד שלהם, ובהנחה שקליפורנים ותיקים לא רצו לעבור לחוף המזרחי בו קיימים כמה מרכזים יותר מבודָדים של מחקר קוגניטיבי במסגרת בלשנית ו/או במסגרת נוירולוגית/רפואית (בעיקר בניו יורק ובבוסטון) – הרי שההתמקמות של חוקרים אלה בריברסייד ו/או באירוויין מאוד מובנת.
___________________________________________________________________
3) אשר אינה מרוכזת באופן כה מסיבי בקליפורניה, אך גם כן באוניברסיטת קליפורניה בברקלי (צפון קליפורניה) וגם באוניברסיטת קליפורניה באירְווָיין בה אדון בהקשר של נושא הרצאתנו, אנתרופולוגיה קוגניטיבית.
למעשה, אפילו במושגים ישראליים, המרחק בין לוס אנג'לס לבין ריברסייד אירוויין הוא לא רחוק. ואפילו מסן דייגו לשני המקומות הנזכרים – הוא אינו רחוק באופן מיוחד או בעייתי.
כך לגבי השחזור ההיסטורי. אך עליי להגיד בנשימה אחת, שהקשר של הענף בכללו לספרות בכלל ולבלשנות בפרט – נחלש עם השנים. במידה מסוימת, חוקרים אשר עוסקים בתבניות ובתסריטים תרבותיים בהקשרים ספרותיים ונראטיביים בפרט נקלטו באוניברסיטאות אחרות בעלות מחלקות חזקות לאנתרופולוגיה, כולל אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ואוניברסיטת קליפורניה בסנטה קְרוּז, בה לימודי תרבות השוואתית חזקים. אך מעֵבר לכך, הם כבר התפזרו ברחבי האומה במחלקות שונות ומשונות, כולל שפה אנגלית, ספרות אנגלית וספרות השוואתית.
הנחת העבודה שלי הינה שבעשרות השנים הקרובות, לפחות בעשרים השנים הבאות, יימשך ריכוז הפעילות באנתרופולוגיה קוגניטיבית בדרום קליפורניה. כמו כן, אני מניח שאנתרופולוגיה קוגניטיבית תמשיך להתקיים כחלק "מהחבילה הקוגניטיבית" הכוללת לימודים קוגניטיביים בכלל, בעיקר פילוסופיה של הפסיכולוגיה, חישוביות, אינטנליגנציה מלאכותית ובקשר קצת פחות הדוק – הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
בטרם אצביע על נקודות מגע אפשריות בהווה ובעתיד היותר רחוק בין האנתרופולוגיה הקוגניטיבית לבין תחומי משנה אחרים שלא דנתי בהם ואף לא הזכרתי עד נקודה זו, ברצוני להבהיר כמה נקודות עיקריות בנוגע לתבניות באנתרופולוגיה, בספרות ובפסיכולוגיה.
כוונתי המקורית, בעת ההכנה להרצאה זו, הייתה להדגים, ולו בקצרה, ניתוח של תבניות בסיפור, אולי אף תסריטים כאמור, במסגרת מחקר שנעשה על ידי אנתרופולוג קוגניטיבי. אך החלטתי לבסוף לא לעשות כן, ולא בכדי:
רבים מהמחקרים העוסקים בכך, גם במסגרת בלשנות אך בעיקר במסגרת פסיכולוגיה קוגניטיבית, פסיכולוגיה חינוכית ופסיכולוגיה התפתחותית, מדברים על תבנית (סכמה) במובן של היכולת הקוגניטיבית של הילד/האדם הבוגר בעל מאפיינים שכליים/פסיכולוגיים כאלה ואחרים להבין סיפור בכלל ו/או את הסיפור המוצג בפרט. זו כבר רמת דיון אחרת, ובכל מקרה זה לא
ethnoscience, בכל גוני המשמעות של המונח, אפילו אם במקרה הסיפור עוסק מבחינה תמאטית במושג המתאים לניתוח קטגוריאלי כזה, אפילו דרגות קרבה משפחתית, מושג תרבותי כללי כבושה/אשמה וכדומה.
אך אין בכוונתי להסתפק בכך, כלומר רק להתנצל על כך שלא הבאתי סיפור עם ניתוח תבניתי אנתרופולוגי שלו. ברצוני להצביע על הבדלים בין פסיכולוגיה קוגניטיבית (וכן, כפי שציינתי ברמיזה – גם תחומים אחרים של הפסיכולוגיה הקשורים בהתפתחות הילד) לבין אנתרופולוגיה קוגניטיבית. מחד, המחקר בפסיכולוגיה קוגניטיבית אינו יוצא בהכרח מלשון, מנתונים לשוניים, ממונחים בלשון, אף כי לעיתים קרובות הוא אכן יוצא ממושגים הרלוונטיים בהתפתחות הקוגניטיבית. יש כמובן נקודות מגע בין שני התחומים, בה במידה שיכולות קוגניטיביות מסוימות כשירות לגיל ולהתפתחות כללית, אך אין מדובר בקשר הדוק כמו למשל בין פסיכולוגיה פסיכו-אנגליטית ואנתרופולוגיה פסיכו-אנליטית למשל, הנסמכות על אותן
הנחות יסוד כלליות ובאופן כללי, סכמטי (לא במשמעות של "תבנית" כאן) דנות ברבדים שונים,
ברמות הפשטה שונות של אותן השאלות4).
בעוד שהאנתרופולוגיה הקוגניטיבית בכללה התרחקה מהבלשנות, היא התקרבה במידה ניכרת, בעיקר בזכות הפיתוח של מושגי התסריט והמסגרת בתוך מחקרים על ידע מקומי, תרבות מקומית וכאמור ethnoscience – בסיפורים. אך יש להבחין בין התעניינות זו לבין התעניינות מסורתית של האנתרופולוגיה הבריטית והאמריקאית עוד בסוף המאה התשע עשרה, ובמחקרי שדה במקומות שונים באפריקה – בסיפור בע"פ כנדבך בתרבות ובשמירה על מבנה החברה. הדגש פה הוא קוגניטיבי, מנטאלי וכמובן אינדיווידואלי, ברמת הפרט.
לסיכום, הייתי אומר למאזינים, בתור "כלל אצבע" (rule of thumb), שאם הם קוראים חומר קוגניטיבי בו מופיעה המילה schema, עם או בלי חומר בלשני, אך עם אוריינטציה לשונית בכל זאת, בייחוד תוך התייחסות למסגרות ולתסריטים, אך בראש ובראשונה אם יש התייחסות למבני ידע5)/ייצוגים מנטליים/תרבות ו/או ידע מקומי – יש סיכויים טובים מאוד (בשקלול מתאים של המשתנים שציינתי) – שמדובר בעבודה באנתרופולוגיה קוגניטיבית. אם, לעומת זאת, אין או יש רק מעט התייחסות לשונית, אין התייחסות לתבנית מעֵבר לרמת הפִסקה, אין או כמעט אין התייחסות לתסריטים ומעל לכל הדגש הינו על רכישה ולמידה של קטגוריות ומושגים – רוב הסיכויים (שוב, תוך שקלול המשתנים שציינתי) – שמדובר במאמר בפסיכולוגיה קוגניטיבית.
טענה שקראתי ושמעתי לעיתים די קרובות, אך לדעתי מקורה בבלבול – היא שאחד המבשרים המוקדמים, ואולי הראשי בהם, של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית – הוא האנתרופולוגיה הפסיכולוגית בכלל ו/או אפילו קודם לכן התיאוריה בדבר "תרבות ואישיות", תיאוריה שהייתה רווחת למדי בארצות הברית בשנות השלושים עד החמישים, ואחר כך נזנחה במידה רבה למרות תחייה מסוימת החל משנות השישים, בשולי האנתרופולוגיה המרוכזת בשיקאגו.
אני דוחה זאת מכל וכל. אך ברצוני להציג את התחום והזרם הזה באנתרופולוגיה בקצרה לפני שאציג טיעונים לגופו של עניין. האנתרופולוגיה הפסיכולוגית האמריקאית, שמיוצגת בראש ובראשונה (אם הוא עדיין חי? אני לא יכול לערוב לכך, כי לפי ידיעתי הוא כבר היה צריך לעבור את גיל תשעים) – הסיני-אמריקאי Francis-Hsu, עוסקת בהיווצרות טיפוסי אישיות וגם
____________________________________________________________________
4) האנתרופולוגיה הפסיכולוגית בה אדון בקצרה בהמשך הינה בחלקה (אך לא ברובה) בעלת אוריינטציה פסיכו-אנליטית.
5) אין באפשרותי כאן להיכנס לסכֵמות של הבנת טקסטים מסוגים שונים, אפילו טקסטים נראטיביים שונים, דבר אשר גם חורג מתחום עיסוקה של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית. עם זאת, נראה כי לפחות בחלק מהז'אנרים – אופן ההבנה בתבניות, וגם מידת ההבנה וקצב ההבנה שלהן – מושפע מהז'אנר וקשור גם לריגושים המועלים מתוך הז'אנר ונושא עיסוקו. ראו בתוך דוגמא לתבניות קשות להבנה, לדעתי ולתחושתי, בז'אנר מסוים של סיפורי מסתורין עם הבזקים קדימה ואחורה בזמן בסיפורה של רינת סרוסי, "סוד ילדות", אשר הופיע באתר הכתיבה היוצרת של גלי צבי-וייס, galiwords.com . ניתן גם להוסיף ביקורות ותגובות על הסיפור, מכל היבט שהוא כולל נושא הסכמות.
טמרפמנטים בולטים בחברות, לאור הסדרים בולטים באותן חברות וארגון התרבות בהן, בעיקר בכל הקשור לשארות וליחסים בין אחים, הורים ובנים וכו'.
די אפילו בהצגה מאוד שטחית זו כדי לראות שמדובר ברמות דיון ובשאלות מחקר שונות. תחום משנה זה קשור באופן יותר הדוק לאנתרופולוגיה חברתית, אפילו בזרמים ספציפיים בריטיים שלה אך לא רק. מאידך, לפחות ברמה אימפרסיוניסטית, ניתן לדבר כאן, בפני היושבים בקהל המצויים קצת בפסיכולוגיה כללית, על קונפיגורציות ועל השפעות של פסיכולוגיית הגֶשְטָאלט, במובן של דמות ושטח (figure and ground) ועל העיקרון הגשטאלטי שהשלם הינו יותר מסכום חלקיו, בעת דיון מוֹדוּלרי בחברה ואישיות. כלומר, יש פה גם דגש מודולרי יותר מפורש וברור מאשר באנתרופולוגיה קוגניטיבית, לפחות בשלב זה של התחום, ומאידך דגש
לא קטן על טמפראמנטים, לפחות ביחס למימדים הקוגניטיביים של האישיות. שלא לדבר על כך שהאנתרופולוגיה הקוגניטיבית לא מדברת במפורש ולא חוקרת טיפוסי אישיות. עוד על כך בהמשך.
לא שנוי במחלוקת, עם זאת, שלפחות המבשר המוקדם העיקרי של תחום משנה זה, אשר לדעתי הגיע להישגים לא מבוטלים הן בחקר תרבויות נידחות באפריקה, באוקיינוס השקט ובקרב עדות דתיות ובני מיעוטים אמריקאנים (כגון סינים-אמריקאיים, אפרו-אמריקאיים) – שאב את השראתו מתיאוריית התרבות והאישיות. אי אפשר לדבר על זרם זה מבלי להזכיר את רות בנדיקט (1887-1948), אשר התפרסמה במחקריה על האינדיאנים של העמקים, בדרום מרכז ובדרום מערב ארצות הברית של היום וגם בחקר שבטים בצפון ארצות הברית, על גבול ובתוך קנדה. בעוד שהיא חילקה את הקוניפגורציות שלה לארבעה – אפולוני, דיוניסאי, מֶגלומני ופרנואידי. אזכיר בשלב זה רק את שני המפורסמים יותר מבין ארבעת הטיפוסים שלה5): הדיוניסאי, השואף לחרוג מגבולות, באקסטאזה, מעֵבר למה שהיא קוראת "גבולות" החוש החמישי, והאפולוני השואף לרגיעה כמעט מוחלטת.
למען גילוי נאות, אני חייב להגיד שאני מעריץ את רות בנדיקט ונהנה מאוד לקרוא את כתביה, בייחוד את Patterns of Culture ("דפוסי תרבות") מ- 1934, אך גם את
ה- Chrysanthemum and the Sword מ- 1946, אשר סוקר ומתאר את המנטליות היפנית, משימה שהיא קיבלה על עצמה ממשרד המלחמה האמריקאי, בתור אנתרופולוגית יישומית, בשנות מלחמת העולם השנייה. אני גם מסכים עם קליפורד גירץ שנזכר לעיל6), בספרו
מ- 1988, The Anthropologist as Author (אשר תורגם לעברית לא מזמן, "עבודות
____________________________________________________________________
6) די בדברים שהצגתי כדי להראות שרות בנדיקט הייתה "נושכנית ואמיצה", כלשונו של גירץ. שימו לב ששניים מטיפוסי האישיות שלה האחרים, שלקוחים מסיווג של הפרעות אישיות, כלל לא זכו לטיפול מצד הקהילה האנתרופולוגית, פרט לאלה ש"קטלו אותה לחלוטין" והוציאו אותה אל מחוץ לגדר. אך אני בהחלט סבור שזה לא עיקר הקסם שלה וגם לא עיקר הסיבה שעוד קוראים אותה, בייחוד את החיבור על יפן, גם בחוגים כה מרוחקים כגון ניהול ומינהל עסקים, בהקשרי דיון בין-תרבותיים. קראו וגבשו את דעתכם בעצמכם!
וחיים"), אשר דן בארבעה אנתרופולוגים, ביניהם רות בנדיקט, אשר נקראים עדיין כקלאסיקה למרות שהתיאוריות שלהן באופן כללי נפסלו ולא התקבלו, כשהוא מדבר על הייחוד בכתיבה האתנוגרפית שלה.
אינני רואה כלל, בכל אופן לא בעתיד הקרוב יחסית שציינתי, עשרים השנה הבאות, שתהיה התמזגות או אפילו התקרבות בין האנתרופולוגיה הקוגניטיבית ובין האנתרופולוגיה הפסיכולוגית, אשר כאמור גם נעשית באוניברסיטאות ובמחלקות אחרות בארצות הברית.
הדבר עשוי להשתנות ברגע שתושג התקדמות ממשית בנוגע לקשר בין תרבות ואישיות דרך תיאוריית הקונצנזוס, ואולי בעזרת מודלים סטטיסטיים כגון אלה המשמשים את תיאוריית הקונצנזוס – ניתן יהיה לקשר באופן משמעותי בין תרבות, ידע ואישיות. במקרה זה, ייתכן
ויתחזק מעמדה של האנתרופולוגיה הפסיכולוגית, בייחוד בווריאנט המיוצג על ידי
Cora du Bois האמריקאית, אשר אם היא עדיין בחיים נדמה לי שכבר הגיעה לגיל מאה (ואם לא הגיעה לכל הפחות לגיל מופלג). חוקרת זו, אשר עשתה שימוש די נרחב במבדקי השלכה פסיכולוגים (projective tests) ועשתה עבודת שדה בתרבויות הן באוקיינוס השקט, אינדונזיה והן בקרב שבטים של צפון אמריקה – הדגישה את הפן המודולרי של אישיות בתוך תרבות, כלומר שאחוז מסוים וניכר יפתח קווי אישיות כאלה וכאלה (אני לא נכנס פה, כאמור, לתוכני האישיות), אך לא כולם.
אך כפי שאמור להיות ברור מהדיון עכשיו, האנתרופולוגיה הקוגניטיבית אינה זקוקה לאנתרופולוגיה הפסיכולוגית לשם חיזוק מעמדה. אם בכלל, אז להיפך.
מאידך, ההיאחזות היותר מסיבית בייצוג מתמטי ובשיטות מחקר סטטיסטיות אשר מבשרת תיאוריית הקונצנזוס בתרבות – אינה מבשרת עדיין התקרבות של ממש לאנתרופולוגיה המתמטית. ענף זה, אשר בחלקו הקטן מורכב מאנתרופולוגים קוגניטיביים ואנתרופולוגים של התרבות בכלל, אך רובו מורכב עדיין ממתמטיקאים בעלי עניין במדעי החברה – עוסק בחלק המחקר העיקרי שלו אשר נוגע לענייננו בפונקציות שונות בתיאור של נורמות, אמונות וכללי התנהגות בקבוצות. פה הגישה, שכאמור לא איכנס אליה ברמת התיאור המתמטי של פונקציות ותרשימים, הינה מתי/אחרי כמה (גדלים כאלה וכאלה, בחשיבה מתמטית) מדובר על נורמה, מתי מתחילה תרבות?
לכאורה, לפחות על פי השאלות, ניתן לחשוב על התקרבות בין אנתרופולוגיה קוגניטיבית ואנתרופולוגיה מתמטית7). אני לא שולל התפתחות כזאת כמופרכת לחלוטין, אך עוד חזון למועד. דרוש קודם כל, שהאנתרופולוגיה הקוגניטיבית תגיע להישגים משמעותיים, מעניינים וקלים יחסית לטיפול מתמטי בנוגע לתרבות (נלמדת ו/או לא נלמדת; אך תרבות, נורמה וכו' במימד
____________________________________________________________________
7) המרחק בין האנתרופולוגיה המתמטית לפסיכולוגיה המתמטית גדול אף יותר מאשר זה שבין האנתרופולוגיה הקוגניטיבית והפסיכולוגיה הקוגניטיבית. הפסיכולוגיה המתמטית עוסקת בפונקציות אחרות, כאשר הדגש שלה מושם באופן מאוד חזק על פסיכולוגיה פיזיולוגית, ובמידה פחותה על שאלות של הסתגלות ודפוסי אישיות.
או בהיבט שיהיה מוסכם בתוך הקהילה שחוקרת תבניות ותסריטים מנטאליים של תרבות) כדי שתחול התקרבות כזו, ואולי גם כדי שהעוסקים באנתרופולוגיה מתמטית בכלל ירצו לשים לב לממצאים אלה.
באופן תיאורטי, הדבר אפשרי גם אם לא תושג התקדמות ממשית ומשמעותית בקישור בין תרבות לאישיות, אך באופן אישי אני סקפטי. קשה לי להאמין, שהתקדמות משמעותית במימדים שהתוויתי לעיל – תושג ללא השלכות של ממש על תיאוריית "האישיות בתוך התרבות", על פי וריאנט כזה או אחר באנתרופולוגיה הפסיכולוגית, אף אם לא על עצם הקונסטרוקט והתיאוריה של מבנה אישיות.
במידה שתושג התקדמות משמעותית, כאמור, הן באנתרופולוגיה קוגניטיבית וגם בחקר תהליכי למידה של תבניות ומבנים של ידע במסגרת הפסיכולוגיה הקוגניטיבית – אני רואה אפשרות ממשית להתקרבות בין האנתרופולוגיה הקוגניטיבית לבין האנתרופולוגיה של החינוך בכלל, בפרט בתחום פיתוח תוכניות לימודים. בעוד שלא מדובר בתחזית קרובה, ומבחינה זאת
עדיין חזון למועד, אני פחות ספקני לגבי סיכויי התקרבות והתקדמות כאלה מאשר הייתי לגבי ההתקרבות בין האנתרופולוגיה הקוגניטיבית והאנתרופולוגיה המתמטית8).
לסיכום, הישגים ממשיים של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית בכל הנוגע לייצוג מנטלי והמבנה/התִבְנוּת של מבני ידע, מסגרות ותסריטים יעצימו את מעמדו של תחום משנה זה באופן כללי, אם התקדמות כזו תושג בד בבד עם שימוש והמחשה ממשית של ethnoscience, מודלים עממיים (מושג שהשתמשו, אומנם בהקשר קצת שונה, גם אנתרופולוגים חברתיים פונקציונליים, עוד לפני התהוותה של האנתרופולוגיה הקוגניטיבית בארצות הברית), ידע מקומי – מעמדה יתחזק עוד יותר, גם מחוץ לגבולות הקהילה האקדמית העוסקת בלימודים קוגניטיביים. הדבר נכון במיוחד, גם בהיבט של התקרבות מחודשת/מחוזקת אל הפסיכולוגיה, אם תושג התקדמות ויישפך אור חדש על הקשר בין תרבות לאישיות/לדפוס אישיות, לקונפיגורציה הבונה את האישיות, תהא הגדרתה של זו האחרונה באותו שלב אשר תהא.
בעוד שאיני רואה כל סיבה שריכוז המחקר והתיאוריה הקוגניטיביים בדרום קליפורניה לא יישאר על כנו, אני סמוך ובטוח שלאור התקדמות ברוח שציינתי בפִסקה לעיל, ובייחוד לאור התקדמות בזירה הדי זנוחה כיום של תחום האישיות בתוך תרבות – אנתרופולוגיה קוגניטיבית תהיה בעלת נוכחות של קבע, לא רק כצלע במבנה מדעים קוגניטיבי, באוניברסיטאות בחלקים אחרים של האומה, ומן הסתם בשלב כלשהו – גם מחוץ לארצות הברית.
____________________________________________________________________
8) במקרה כזה, לא מן הנמנע שהקונסטרוקטיביזם בחינוך יִקנה לו אחיזה של ממש לא רק בפסיכולוגיה של החינוך, כפי שכבר קורה, אפילו בארץ, בצעדים מדודים, אלא גם באנתרופולוגיה הקוגניטיבית.
אני מרשה לעצמי לנחש שבשלב זה, שאומנם די מרוחק, לכל הפחות מרוחק כמרחק עשרים השנה שהצבתי לעצמי כנקודת ציון לתחזיות שלי - יחולו תפניות ותחזיות בתחום חקר היצירתיות. למרות שלא דיברתי בהצהרתי, אפילו לא בקצרה, על חקר היצירתיות בארצות הברית, שקשור רק בשלבים מסוימים ובאופן חלקי ללימודים קוגניטיביים ו/או לאנתרופולוגיה בכלל – אני מרשה לעצמי דווקא עכשיו, לקראת סיום, לומר מילה קצרה על יצירתיות. אני גם מרשה לעצמי להניח, שהקהל שעקב עד עתה אחריי ואחרי נפתולי האנתרופולוגיה הקוגניטיבית, מהבלשנות, דרך האנתרופולוגיה, ובחזרה לפסיכולוגיה דרך ענפי מדע קוגניטיביים שונים - יוכל לעקוב אחריי גם כאן, לפחות ברמה האינטואיטיבית. קשה לי להאמין, שלאחר התקדמות ממשית בחקר מבני הידע/ייצוג מנטלי במחשבה/במוח בהתאם, יחד עם התקדמות ניכרת בהגדרתו של מה ששייך לתרבות/לא שייך לתרבות וגם אולי בחקר האישיות בתך התרבות – לא תחול התקדמות ממשית גם בחקר היצירתיות: הן כפועל יוצא כמעט ישיר, והן ברמה המושגית, החווייתית, החינוכית – למעשה כמעט בכל המישורים.
