הקדמה
כרגע איני הולך לספר לכם איך בדיוק נולדתי אל אותו עולם יפה והמוזר - "עולמו של אנטוקס", את הסיפור הזה אספר אולי בפעם אחרת. מה שכן אספר בקצרה הוא שכרגע אני אדם רגיל כמו כולם. אך אותם זיכרונות מהעולם המוזר הזה צדים אותי בלילות, בימים ובכל רגע אפשרי בחיי. תחילה חשבתי שהיו אלא פרי דמיוני כמו לכל אומן מפנטז כמוני, אך עם הזמן התחלתי לפקפק בכך שאכן אפשר למצוא הבדל בין מציות לדימיון. המציות בא חי אני כרגע תאמר לי שזה הוא רק דימיוני המפותח, אך אני מעדיף לחשוב על אותו דימיון יפה ומדהים כזיכרוני. זיכרון עבוד מחיי הקודמים בעולם אחר, ובכדי לשחרר אותו מקתפי כתיק מסע כבד ולחלוק את אותו עולם אם השאר, הייתי חייב לכתוב את הספר. אולי לא הוכל לדייק בפרטי פרטים, אך אספר את כל מה שזכור לי. דבר אחד בטוח, שאת העיקרון הבסיסי אני זוכר.
אם כך, אתחיל. חשוב מאוד להבין שהעולם שונה מאוד מעולמינו. היצורים - כולל אותי - חיים בתוך בועת אוויר ענקית - קצת קטנה יותר מכדור הארץ - הקלוע בתוך מסה אינסופית של אדמה וסלע. ואם תתבונן טוב טוב היישר למעלה תוכל לראות את קצהו השני של העולם - בעיקר בלילה כאשר פנסי הערים הגדולות וכיתמי אנרגיית האור מזכירים לי כוכבים. כוח המשיכה, כמובן קיים ומושך את תושבי העולם אל קצות הספרה. אבל אני אישית ביקרתי במקומות בהם לחוקי הפיזיקה אין כל שליטה על המתרחש והכאוס שולט, סלעים מיתרוממים באוויר וחלקם הופכים לפתע לנוזל, ראיתי צבעים שהמוח האנושי בחיים לא יוכל לתרגם או להבין. טעמתי טעמים עוצרי נשימה ומטריפי חושים. והסיבה לכל האיבותים במציות היא "המקור" אנרגיה אלוהית המאכילה את תושבי העולם בעוצמתה חסרת הגבולות. לצערי, היחידים שבאמת - אבל באמת - נהנים מכל ההטבות של אותה אנרגיה מהפנטת הם "האלים". תושבי העולם נוהגים לקרוא להם כך מכיוון שלפי האגדות (אשר בעצם האמת בשיכתוב קצת שונה ממה שבאמת קרה) אלו הם ארבעת הגזעים הראשונים אשר נוצרו במו ידיו של האל אנטוקס - אותו אל עוצמתי אשר יצר את העולם עצמו - והעניק להם את היכולת המופלאה להיות חלק מאותו כוח עדיר - מהאנרגיה בשם "המקור".
איני מיתכוון לפרט כרגע על ארבעת הגזעים מיכוון שהסיפור עצמו אינו עוסק בהם. אך אכתוב עוד ספרים גם אליהם ועל אגדות הגבורה, הסיחסוכים והמילחמות ביניהם. אותן אגדות גורליות אשר שינו את פני העולם כולו.
מתוך קצה האחד של ספרת העולם יוצא מיגדל ענק החוצה את הספרה כולה ונכנס אל תוך קצהה הנגדי כמוט ענק ואיסופי. ובמרכזו - שהוא בעצם גם מרכז ספרת האוויר - נמצא "האולם הסגור" מקום קדוש מתוכו יוצא "המקור" ומתפזר אל תוך ארבעה מגדלים כקרן אור ענקית או קרן חושך - לפי זמן היממה. ארבעת המגדלים מפוזרים במרחק שווה אחד מהשני, וכך יצא - אני בתוח שלא במקרה - שממוקמים כל אחד מהם במרכז ערי ארבעת הגזעים - האלים. אנרגיית "המקור" היא תחליף האור בעולם האנטוקס כפי שהשמש על כדור הארץ. תהליך היממה הוא מאוד פשוט כאן. המגדל אשר חוצא את ספרת העולם מתמלא מקצא אחד עד הקצה השני באנרגיה האפלה וכך נוצר הלילה, וכך גם ההפך, ברגע שכל המוט הענקי מלא באפלה הוא מתחיל להיתכסות באנרגיית האור ומאיר את העולם בזריחה מהממת. כל התהליך נקרה בשם "המחזור" שאפשר בקלות להחשיב ליום אחד.
אבל מספיק לספר על יכולותיו הארכטקטוריות המופלאות של האל אנטוקס. רציתי רגע לדבר על עצמי - אני מקווה שזה לא נישמע נרציסיסטי - אך לא על סיפור חיי כמובן, זה הוא סיפור אחר לזמן אחר, אני אספר לכם שהיתגוררתי בעולם ההוא כשוליה בביתו של אחד האנשים המפורסמים ביותר בהיסטוריית העולם וקינויו האחד והיחיד הוא "חסר שם". ולמה זהו שמו תשאלו? האם זה לא מובן? הרי נילקח ממנו שמו כעונש מהאל אנטוקס ונגזר אליו לחיות חיי אלמוות בודדים, כשכל מי שאתה אוהב מתים סביבך ואינך חש יותר בזמן כי השנים עוברים עלפניך כשניות. אך למרות כל הסבריו הארוכים ש"חסר השם" ניסה להחדיר לראשי עדיין אינני מבין, איך אפשר להחשיב חיי אלמוות לעונש? הרי זו היא מתנה מאלוהים - מתנה מהאל אנטוקס בכבודו ובעצמו. אם לתאר לכם את יופיו של חסר השם גם כך לא תוכלו להבין זאת עם לא תיראו בעצמכם. הגזע המיוחד שלו העניק לו את היתרון בלהיראות כהגזע היפה ביותר בעיני המיתבונן, אני אישית רואה אותו כהגבר הנעה והמושלם, בעל קול כריזמתי מושך. אך כניראה שגם פרה היתה רואה בו את השור המושלם ביופיו - בעצם... זה לא ממש מסתדר בראשי.
הסיחסוך בין אנטוקס לחסר השם הוא סיפור אשר הפך לאגדה, וסלחו לי שגם אותו אצתרך לספר איכשהו בפעם הבאה.
היה זה תחילת המחזור, המוט הענק רק אחל להיתכסות בסמיכת אנרגיית האור. אני משאר שזריכות כאלה אפשר לראות רק כאן - ממש מחזה אלוהי. ניכנסתי אל סיפריית הענק שבביתנו. היתגוררנו כאן בבית החם והנעים הזה רק אני וחסר השם כך שהיה מאוד שקט כאן ורק שריקות הרוח שרו את שירתן בין המסדרונות הארוכים. בית גדול מדי לשני אנשים, אך כך רצה חסר השם - להיתבודד משאר העולם ולהיתעסק בעבודתו האהובה, שהיא כתיבת ספרים. הוא סיפר לי שלאחר כמה מאות שנים הראשונות בחיי האל מוות שלו, הוא הרגיש את הצורך לכתוב על כל מסעותיו, מכיוון שרק הסיפורים הופכים להיות בני אל מוות בדיוק כמותו. זכרונות נצחיים של אנשים אשר היו ואינם. עכשיו אתם מבינים לְמָה הסיפרייה הענקית. כל יום נהגתי לבקר בא ולקרוא את ספריו, לנסות להישתתף במסעות בהם בחיים לא אשתתף יותר. כשולייתו, זו חובתי האישית להבין את העולם אותו הולכים אנו לחקור ו - כך אומר חסר השם - אפילו להציל. למזלי הספריה מחולקת לפי נושאים: "עולמו של אנטוקס בכלליותו" "ארכיטקטורה, מנהגים ותרבויות" "ארבעת גזעי האלים"(אשר כולל בתוכו את אלי השיווין, אלי המילחמה, אלי האופל והאלות המדהימות ביותר הן אלות היופי והאהבה) "המגדלים, המקור ותכונותיהם" ולבסוף הנושא אשר סיכרן אותי מכל - "האזור האסור". אך אף פעם לא העזתי לקחת מספריו - למרות שחסר השם אמר שהוכל לקרוא בכל ספר בו יחפוץ ליבי. כנראה שמשהו במוסג "אסור" די אומר את שלו. אך בעצם למה לא? אני–
"רוצה לקרוא על האזור האסור?" נשמע קולו המתוק והאריסטוקרטי של חסר השם מאחורי גבי. "אז למה שלא תעשה זאת?"
"אתה נהנה לקרוא את מחשבותי, הלא כן?" בקולי לא נשמע טיפת עלבון מכיוון שלא נעלבתי על כך שקרא את מחשבותי. בעצם לא נראה לי שקיים משהו אשר יוכל להעליב אותי ברגע שיצא מפיו בקולו היפה. אך בכל זאת המשכתי להביט על סיפרי "האזור האסור", מהופנת מסקרנות.
"הו... אני משאר שכן ילדי. אני תמיד מוצא מידע מעניין בראשך. אבל בנוגע לאזור האסור, גם אני נמשכתי אליו ברגע ששמעתי עליו, היה זה אחד המקומות הראשונים בהם ביקרתי במסעותי. כנראה שהמילה 'אסור' משכה אותי אל המקום כמו ילד קטן ההולך נגד כל החוקים.
האמת היא שהמקום הזה לא ממש שייך אל עולמינו"
"מה זאת אומרת?!" שמעתי את עצמי מתפרץ כילד קטן, אולי זו היא אחת הסיבות שהוא נוהג לקרוא לי "ילדי". אך בהיתחשבות לזמן שהוא חיי, אני משאר שיש לו את הזכות לקרוא אפילו ליצור הזקן ביותר על פני עולמו של אנטוקס "ילדי".
"זאת אומרת בדיוק מה שאמרתי. אולי המקום נמצא על שטח עולמנו אך הוא רחוק מלהיות שייך אליו. אפילו האל אנטוקס עצמו לא מסוגל לראות אותו מכיוון שלא הוא זה אשר יצר אותו. יש האומרים כי אותו אזור נמצא בכל העולמות בו זמנית ורק אנשים שמיועדים להיכנס לשם יוכלו להיכנס - למזלי הייתי אחד מהם - אם לא, אתה פשוט תעבור דרכו כארפל ולא תכנס. אני בספק שתוכל לראות אותו בכלל.
זאת הסיבה שבאמת כדי לך לקרוא על המקום הזה. הסיכויים גדולים שבחיים לא תדרוך בו רגלך."
"האמת היא שלא תיכננתי היום לקרוא על נושא מסויים כך שככל הנראה אתחיל ב'אזור האסור'. ומה איתך? מה אתה הולך לעשות? אני משאר שלא לישון..."
"אתה יודע שאיני ישן. שינה היא ביזבוז של זמן יקר ארך - אפילו בהיותי אלמוות איני זורק את הזמן אילו היה אוויר. שינה היא ליצורים פשוטים כמוך - אני מקווה רק שלא העלבתי אותך"
"לא... אתה יודע שלא. אתה לימדת אותי לא להיעלב על האמת" והכן לא נעלבתי. איך אפשר? אפילו קללה בפיו תשמע כברכה.
"כן. אני באמת לימדתי אותך את זה. והאמת היא שאתה התלמיד הכי טוב שהיה לי - ואתה יודע שאיני מרבה לתת מחמאות"
פעם הוא אמר לי שאני רק ניצץ בחייו. אני בתוח שברגע שאמות הוא ימצא שוליה חדשה ושמי יחיה רק בספריו כמו שאר חבריו. ואולי זו היא הסיבה שאני מנסה כלכך להרשים אותו בהיותי שולייתו. איני מוכן להישאר רק ניצוץ, אך כבר איני בתוח שזה תלוי בי.
"אז מה אתה הולך לעשות בזמנך היקר?"
"יש לי הרבה עבודה ילדי... כותב אני כרגע סיפור חדש. אני משאר שזכור לך ביקורינו בעיר אלי השיווין"
"כמובן. המסע שעשינו בכדי להגיע להולדתו של בן המלך"
"בדיוק. שמו של הילד הוא קֶנֵסִיס. כרגע הוא רק נער מתבגר והוא אפילו לא הבן הבחור כך שלעולם לא ישב בכס המלכות, אך גורלו הולך לשנות את פני העולם כולו. אלא הם ימים גורליים ילדי... הסיפור שלנו ושל כל העולם אשר תלוי בהחלתותיו של אותו הנער, והוא נכתב ברגעים אלו ממש."
"גם אני אשתתף במסע הגדול הבא שלך?"
"זאת יראה רק הזמן ילדי. מה שכן... תצפא לאורחים מאוד חשובים שיבואו מרחוק. חיינו עוד ישתנו בקרוב, אבל בינתיים אלך לכתוב את ספרי..."
"בהצ-" לא הספקתי להחל לו בהצלחה איך שהוא נעלם אל תוך הצללים. זה לא שאינני רגיל לכך, פשוט לפעמים אני תועה האם כך גם הוא מרגיש כאשר חבריו מתים לפני שהספיק לומר להם שלום.
ניגשתי אל סיפרי האזור האסור, ומשיחה מוזרה ומהפנטת מיקדה את עיניי על ארבעה ספרים בעלי קריכת עור אדומה. היה בהם מין כוח משיכה מוזר אשר לחש באוזני בקול נעים ומסנוור "בוא אלי ותפתח את עמודי הראשונים..." וזה בדיוק מה שיתכוונתי לעשות. הספרים האלא הכן נועדו לכך שאקרא אותם ראשונים. יש בהם שמהו מעניין, משהו חדש שעוד לא קראתי, מקום בו - כפי שאמר חסר השם - אולי לא אבקר לעולם. עוד לא קראתי את עמודיהם הראשונים של הספרים - שלא לדבר על שמם על הקריכה - אך כבר הרגשתי את הצורך לסיים אותם. חשתי בטעמם המתוק על קצה לשוני - אשר מוכן ללקק את אצבעותי לפני כל עמוד שאהפוך - ליקקתי את שפתיי וניגשתי אליהם רעב לסיפורים החדשים.
שמתי בידי את ארבעת הספרים אחד אחרי השני ולקחתי אותם אל שולחן הקריא. קרני אור החזקים של המקור אשר חדרו דרך חלון הסיפרייה הגדול סיפקו לי מספיק תאורה לקריאת הספרים, אך אם קריאתי - כתמיד - תארך עד שעות הלילה, שעות בהן רוב המוט מלא באנרגיית האופל, אצתרך להפעיל את המאיר. אני משאר שכדי להסביר גם עליו. זו היא בעצם אחת מהמצעות העולם. תחליף למנורות חשמל, אך עובדות הן כמו שאר המכשירים הטכנלוגיים - הנדירים כלכך בעולמנו - על אנרגיית המקור. עיקרון המאיר הוא פשוט מאוד, אבן ספרלית לבנה העשירה בתחונה מאוד חיונית והיא לאגור את אנרגיית האור של המקור וברגע שכדור האבן הלבן נוגע בטיפת מקור הוא מתחיל להפיץ אור. מאוד שימושי לקריא ולכל סוג של תאורה. הבעיה היא שהאבן ממנה עשוי הכדור, מאוד נדירה. ואנשי הערים הפשוטות נעלצים להיעזר באש או המפותחים שביניהם מחדירים מוטות מתכת - המסוגלים לבודד את האנרגיה - עמוק באדמה במקום בו נספגה אנרגיית האור במשך שעות היום - כאשר מרכז המוט מפזר לכל העולם את האנרגיה. אנרגיית האור מגיע אל קצה המוט המתכתי המיוחד ובו נמצא הפטיל הדק. כאשר האנרגיה מנסה לעבור דרך פטיל כה דק נוצרת התאורה ורחובותיה החשוכים של העיר הלילית ניחספים לעיני תושביה. לומר לכם את האמת. רק ערים גדולות מסוגלות לאפשר לעצמן תענוג שכזה, עוד לא ראיתי כפר ובו יודעים בכלל על קיומן של אותן המצעות גאוניות - ואני יודע, אני עצמי נולדתי בכפר.
היני... שוב אני בורח מהנושא. הרי יש לי כלכך הרבה מה לספר על עולמו של אנטוקס ואלא הם רק הדברים הקטנים והבסיסיים אשר סיפרתי עד כה. אך חייב אני לזכור שהספר לא כלכך עוסק בנושא העולם, אלה אולי רק בקטע מאוד קצר ממנו. כפי שחסר השם כבר אמר "האזור האסור אינו שייך אל עולם האנטוקס" ואין טיפת שקר בדבריו.
השם הראשי על קריכות הספרים אשר איחד את ארבעתם היה "עוקא" ונכתב בכתב האלים. זהו כתב מיוחד במינו ונכתב בעזרת אנרגיית המקור - לרוב משתמשים באנרגיה האפלה. רק אנשים אשר ביכולתם יש את אפשרות השליטה במקור - במקרה חסר השם הוא אחד מהם - מסוגלים לכתוב בכתב המדהים הזה. מה שמיוחד בכתב זה הוא שאינך קורא אותו בעזרת עינייך אלא חש בו בכל חושך. וכל מילה עוברת בראשך וממכישה את עצמה. אתה חש בריחות, שומע את הקולות ורואה את התמונות אילו ביקרת בעצמך באותו סיפור או אפילו מישפט. בטוח שזה יותר טוב מסיפרי הכתב הרגיל, ואם להשוות זאת לטלוויזיה אז היא תראה כמו קופסת אור חסרת תועלת והורסת עיניים, מול הכתב האלוהי הזה.
לקחתי את הספר הראשון בסידרה והיתבוננתי כמה רגעים על הקריכה, נשאב אל תוך הכתב הנעים והמהפנט אשר נכתב במו ידיו של חסר השם:
~עוֹקָא~
תעלומת האָלִיפִים הנעלמים
לאחר מכן פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא את הפרק הראשון... סוף סוף לאחר זמן כה רב הוכל להבין מה כלכך אסור באזור הזה.
