חלק ראשון
נִיזַקִים(Neezaks)
פרק I- אורחים במדבר אֶלֵן(Ellen)
~1~
המדבר הכי עצום בגודלו על פני עולמו של אנטוקס הוא "מדבר אלן". אם ברצונך לעבד את הקשר עם העולם החיצוני, לרוץ בארום כמו מטורף ולתקוע נודים מבלי שאיש ידע על כך, הגעת אל המקום הנכון. רבים נעלמו באותו אזור האוקיאנוס של חול איסופי וגלי דיונות ענקיות. הוא המתפרס סביב האזור ממנו יוצא אחד מקצוותיו של "המוט" - אותו קצה מדהים המספק את אנרגיית האור, המבריחה את הלילה בכך שמכסה את "המוט" בשעות היום. צמח אחד ויחיד המצליח להצמיח את שורשיו על פני אותו עזור מת של המדבר - העזור הקרוב לקצה המוט - הם עצי המוות. עצים קרחים מעלים אשר ענפיהם השחורים דומים לידיים ענקיות, ארוכות ודקות בעלות אצבעות פרוסות ומחודדות המזכירות במראם מגרפות עלים. תושבי האזור החיים סביב המדבר - רובו הוא גזע האפורים - אומרים שאותם עצים לא רעויים לקינוי עצי המוות, מכיוון שראו אותם מתנהגים כחיים. יש האומרים שהם יכולים לחשוב ולתמון לך מלכודת ככל יצור בעל רמה שכלית גבוהה. למזלם שורשי העצים תמונים עמוק בתוך אדמת המדבר ואין ביכולתם לעשות דבר רחוק יותר מאזור גדילתם, כך שאם תתרחק מהם, לא תתקל לבעיה של להיקרע לגזרים ובמיקרה הטוב לחוות חדירה עמוקה של אנפים אבים לכל חור שבגופך. לא הייתי ממליץ לעבד את בתולך מעץ שחור - איני רוצה להישמע גזעני בכך שאמרתי שלכל עץ שחור יש אנפים ארוכים ואבים. האמת היא שלאפורים גם אין בדיוק מה לחפש באותו אזור שומם ומת.
האפורים עצמם הם יצורים הדומים מאוד במבנה גופם ופניהם לבני אדם, אך יש בעלי פרופורציות גוף ופנים שונות מאוד הדומות לקריקטורות מוגזמות וחיות. אך אני משאר שהם הגזע היחיד המתקרב כלכך אל הדימוי האנושי בכל פני העולם. עור גופם הוא אפור - זאת הסיבה לשם הגזע - יש כהים יותר ויש בהירים יותר, אך צבע עורם היחיד נשאר אותו הדבר. אם תהיתם מהו צבע הדם וכל איברהם הפנימיים אז הם באותו הגוון כמו לבני אדם – אדום – וגם צבע שיערם ועיניהם אינו אפור. יש בלונדינים אם עיניים כחולות ושתנים בעלי עיניים אדומות. בעצם אין גבול לצבעים השונים של עיניהם ושיערם – מתכלת סגלגל בהיר עד לאפור קקה צהבהם.
הו מדבר אלן... כמה שאתה מהפנט בקסם דממתך המיוחד, מושך אותי לחדור לתוכו ולחקור את גבולותיו השוממים שאין זכר אליהם על שום מפה. ודווקה זו הייתה הסיבה שהייתי חייב לחקור את האזור, מכיוון שדווקה מקום בו רגל של אף יצור לא משתוקקת לדרוך הוא המקום בעל הסודות הכי גדולים. רגלו של אף יצור. חוץ ממנו! - מי הוא? מי היצור המפוקפק אשר העז לבנות את ביתו - לא, לא היה זה בית אלא ביקתה קטנה ומסכנה – כאן באמצע אותו מדבר שכוח האל. הוא חי כאן לבדו, כך נראה לי תחילה, אך ברגע שהתקרבתי הבחנתי ביצור קטן ושמן הדומה בצורתו לכלב.
היה זה "חד-שן", חיית המחמד המקובלות בבתי העולם. השם הוענק ליצור בשל שנו האליונה, הגדולה והיחידה שתמיד בולטת מחוץ לפיו ומכסה את מרכז ספתו התחתונה. ראשו - בעל שתי האוזניים הקטנות והמחודדות הרחוקות מאוד אחת מהשניה - כך נראה, היתחבר ישירות אל גופו העגלגל ללא זכר לצוור, או שמה הוא פשוט היתחבה בין שיכבות השומן. מה שאף פעם לא הבנתי הוא איך זה שרגליו הקצרות והדקות מצליחות לא רק להחזיק את אותה המסה הגדולה מבלי להישבר, אלא גם לרוץ בשעת הצורך.
חד השן יצא בריצה מתוך הביקטה ממהר להסיג את בעליו - האיש לבש מין גלימה חומה עם ברדס המכסה את ראשו - מנסה שלא להחליק על אדמת החול ולהיתגלגל ככדור בשר בעל ארבעה מקלות קטנות אשר היו רגליו.
"מה, גוש? גם אתה רוצה לבוא?" שאל האיש ממשיך בדרכו מבלי לסובב את ראשו אל היצור.
"צויץ!" השמיע היצור ציפצוף משעשע של הסכמה.
"אז קדימה תמהר" והיצור החל להגביר את מהירות התנוע של רגליו הזעירות עד שקיווץ את פניו מרוב המעמץ. שומנו קיפץ יחד איתו, מנסה להספיק אחר קפיצות הגוף, והיצור היתנשף כרכבת כיטור מטורפת.
השניים הגיעו אל בריכת מים קטנה אשר היתמקמה כמאה מטרים פחות או יותר מביתם הצנוע. המים היו קלוים בתוך עיגול של אדמה סלעית, וככל הניראה אלו מתוך מעמקי האדמה ומילאו את הבריכה כל פעם מחדש. זהו רק אחד מפלאי הטבע של העולם. איש לא יודע איך הוא נוצר או אם יגמר אי פעם מעגר המים התת קרקעי, אך דבר אחד ידוע שאותן ברכות מים קיימות כבר אלפי שנים ותרומתן רבה לגזעים הפשוטים.
האיש חסף שני דלעי עץ מתוך גלימתו החומה והניח אותם - בידיו האפורות - ליד הבריכה. כמובן שהרגשתי שזהו הגזע האפור עוד לפני שידיו נחספו בפני. דרך כתב האלים חשתי את מה שחש "חסר השם" באותם הרגעים, והרי לכוחותיו העצומים אין גבולות. האפור חשף את פניו האפורות ושיערו השחור החל להישתולל ברוח המדברית השובבה. אך היה בו משהו שונה משאר האפורים שראיתי בחיי. מין קרני אפל כחולות ומצמררות יצאו מתוך עיניו, וברגע שהבטתי בהן הרגשתי את עצמי נבלע אל תוך מעמקי אוקיאנוס הכחול-כהה וכל מה שהצלחתי לראות שם היה הריק - פשוטכלום, חוסר קיום מו-ח-ל-ת!
האפור כרך ברך והחל למלא את הדלעים במים הקרירים והמזוקקים. לרגע הביט על הישתקפות עייניו בתוך המים ומיד השפיל את מבטו כאילו ראה בהן משהו שלא אמור להיות שם. אך הרגשתי שהוא מודע טוב מאוד לקיומה של האפלה הכחולה שבתוך עייניו (הרגשתי זאת כי חסר השם הרגיש זאת) אך לא מוכן להודות בכך אפילו לעצמו כבר שנים רבות - מה הסוד האפל שאתה מסתיר מאחוריהן, זר אפור?...
"אני מקווה שלא חירבנת שוב אל תוך המים כמו שעשית בפעם שעברה" אמר האפור והחדיר את מבטו אל תוך עיניו השחורות והקטנות של החד-שן אשר נראו כשני כדורי זכוכית נוצצים המנסים לפול מתוך ערובותיהם. החד-שן החזיר אליו מבט תמים ונבח קלות כנעלב. איני מצליח להבין למה דווקה היצור התמים הזה מצליח להביט אל תוך עיניו האפלות של אותו אפור ולא לראות את האפלה הכחולה אלא רק את מה שמסתתר מאחוריה - יצור טוב לב ואוהב.
"אל תעשה את הפנים התמימות האלא. פעם שעברה שחירבנת בברכת המים, הייתי צריך לסבול שני מחזורים עד שהמים יהיו שוב טובים לשתיה. ועדיין הרגשתי את הטעם של החרה שלך במשך השבוע הארוך והמגעילים ביותר מאז היותי כאן"
החד-שן לא הגיב אלא פשוט קירב את ראשו השמנמן אל בריכת המים ומבלי להוריד את עיניו התמימות מבעליו החל ללקק את המים. הוא חדל לרגע משתיית המים וסובב את כל ראשו אל האפור כמחקה לאישור להמשיך לשתות. האפור חייך ותפך על ראשו של היצור. "איך אני יכול לכעוס אליך? גוש שומן שכמוך. אין לי מושג איך הפכת להיות כזה שמן, אין לנו כאן הרבה אוכל וכל מה שאנחנו מקבלים מחברינו היחיד, לא כלכך עשיר בשומן. אבל אתה בכל זאת רק משמין ומשמין. מה זה, מין כישרון שיש לך?
טוב... לא חשוב. בוא נחזיר את שני הדלעים הביתה."
האפור הרים את הדלעים המלאים במים והחל ללכת אל כיוון הביקטה - גוש לקח מספר לגימות קטנות מהבריכה ומיהר להסיג את בעליו – מביט על "המוט" אשר יצא מתוך הדיונות הענקיות, הוא היה במרחק של אולי בארך 10 צעדי ענק(מידת מרחק אשר דומה מאוד לקילומטרים, אך איני יכול לומר לכם עד כמה) מהביקטה. האור אשר בקע מתוך מרכז המוט יכול היה לסנוור אותו אילו היה אפור רגיל. אך הוא לא היה רגיל, הוא היה מיוחד. כפי שכבר אמרתי, חסר השם לא ראה מימיו את אותן עיני כחול אפל. הן סיקרנו אותו וזאת הסיבה שהוא הכלית ולהישאר כאן בכדי לחקור את העניין. לא היה צורך בהיתקרב אל האפור, כוחותיו המיוחדים של חסר השם העניקו לו את האפשרות לחוש, לראות ולשמוע על המתרחש ממרחקים אדירים, כך שהוא החליט להקים את אוהלו במרחק של שלוש דיונות מביתו של האיש.
"איזה מוט יפה יש היום..." אמר האפור - ספק לעצמו ספק לחד-שן - מרים את ראשו אל הקצה השני\האפל של המוט. הוא ראה את האופל מתחיל לחסות אותו. ראייתו הייתה חדה מספיק בכדי לראות את הקו האפל ואת שטחו של הקצה האפל מתוכו יוצא המות - או נכנס - אשר היה מחוסה בשלג וקרח. מקום קר מאוד - בהיסתמך על מה ששמע האפור מפי האנשים אשר ביקרו שם, ולפי מה שחווה חסר השם בביקורו במקום. "המות כבר החל להחשיך, אני מקווה שנשארו לנו מספיק נרות עד שהניזק יביא לי את סלע האור שהבטיח. ותזכיר לי להפסיק לדבר עם עצמי. בסדר גוש?"
גוש פלט מין ציפצוף צרוד של הסכמה ונראה מרוצה מעצמו משקשק בזנבו הקטן. מרתק כמה שיצורים קטנים ופשוטים כמו חדי שן מסודלים להבין את דיברי האחרים, אך אפילו חסר השם לא היה עדיין בתוח אם תגובותיו נבאו מכך שהבין את בעליו או שפשוט אהב לנבוח אחרי כל צליל דיבור אשר נשמע יפה באוזניו הקטנות. הבעיה בליקרוא את מחשבות היצורים הפשוטים הללו היא בקך שאפילו היצורים עצמם לא ממש בטוחים על מה הם חושבים - האמת היא שזה מסובך מדי בשביל להסביר וגם אין בזה צורך.
נופם היפה של ערים, יערות וימות מעל ראשו של חסר השם הדהימו אותו בכל פעם מחדש. אך זעקה חזקה הפריע לו בהיתפלעות הנופים היומית - היא נשמעה כדוב ופיל שיכורים המנסים לשיר ביחד דואט מאחורי הדיונה שליד ביתו. האפור הוריד את הדלעים בעדינות והניחם על החול וזעקה נוספת גרמה לראשו להיסתובב לכיוונה. גוש כבר החל לרוץ אל המקום וגם האפור החליט לא לחקות לזעקה השלישית ורץ בעקבותיו.
מעבר לדיונה הוא הבחין ביצור גדול שוכב בחול וזועק לעזרה. היה זה "זנבאור" יצור המיועד בעיכר למסעות ומיץ התכלת היוצא מפיתמותיו עשיר בטעם מתוק ומהמם הדומה לוניל מעורבב עם טופי. זו אחת הסיבות בהיותו חיית מסעות אך גם העובדה שאל קצה זנבו הדק והארוך מחובר כדור זכוכית לבן המפיץ אור בחשיכה. רגליו דומות לרגלי ממוטה וכמו שארית גופו כוסו בפרווה קצרה ולבנה בעלת קטמים אפורים. ראשו וידיו הזכירו דוב לבן אך מתוך לחייו יצאו שני קרניים אוות ומפוטלות, עייניו היו לשני חורים קטנים המכוסים בסקיי שינה גדולים וביניהם יוצא חקד קטן ומחודד בקצהו בכדי לאפשר לזנבאור להוריד ולאכול גזע עצים. ידיו העצומות והשריריות - בעלות צבתות הדומות יותר לניבי ענק - כוסו כרגע בחול והוא זעק לעזרה בקולו המוזר והצרוד אשר היה מעלה דימעה בעייניו של כל אחד - כל אחד בעל רגשות כמובן.
~2~
ברגע שהאפור הגיע מספיק קרוב אל החיה הגוססת, הבחין באפור נוסף, גבוה - ככל הנראה בגילו שלו - שוכב על המושב שעל גב הזנבאור, מחצית פניו כוסתה במסכת נכושת - כך נראה - הקשורה אל ראשו ברצועת עור חזקה. תחת גלימתו המאוטרת בקישוטים ציבעוניים - של חום, כתום, שחור ולבן – הבחין כי הזר אוטף בידיו ילדה צעירה. הוא שיאר שהייתה זו ביתו, ולא רק בגלל הדימיון שבפניהם.
החד-שן המקולל הזה, חשב לעצמו האפור, מביט על גוש המרחרח את הזנבאור הענק, ומשקשק את זנבו בהילעבות כה רבה עד שנדמה היה כי הולך הוא להיתרומם מהאדמה. למה היית חייב לרוץ לעבר אזור הרעש? יש לנו מספיק צרות משלנו לטפל בהן, בוא נלך לפני שהם היתעוררו... בוא...
אך הוא גם לא ציפה מהחיי הפרימיטיבית הזאת לקרוא את מחשבותיו. ואפילו אם יכול היה, גוש בחיים לא היה נוטש מישהו בצרה, הוא ישאר כאן ליד שני הזרים עד שהאפור יועיל בטוב ליבו לגשת ולסכוב את שני האורחים הלא צפוים בכלל אל ביתם המעורר רחמים.
מי בכלל אמר שהחיות דומות לבעליהן? איזו מין חיי מעצבנת זו שלא יכולה להיתחשב בבעלה ולעזוב את שני הזרים לגורלם. אוֹך... לאיזה חרה הכנסת אותי הפעם גוש? אני משאר שלא שלך...
האפור הרים את השניים בשני ידיו מבלי להיתעמץ, אילו היו לכריות פוך - אפשר היה לראות את הזוהר הכחול כהה מתפשת בכל גופו ומבליט את שריריו בזמן ההרמה. לפחות גוש נראה מאושר והחל לרוץ סביב בעליו הפונה אל כיוון הביקטה, מה שאי אפשר לומר על האפור המפוקפק. ולמרות מרירותו הוא נראה מלא כוח וצעד כה מהר עד שנדמה שיכל פשוט לרוץ.
~3~
"רוץ!"צעק אפור צעיר ויפה תואר קורעה את מייתרי קולו. קשה היה לראות את פניו או להבין מה מתרחש בגלל איזשהם ארפילי תישתוש מוזרים אשר היתעופפו בכל מקום - כמו עדשת מצלמה לא מכוונת. ברקע נשמעו גלי ים המתרסקים בסלעים ונשכבים גוססים על החוף. אי שם מתוך מעמקי הארפל נשמע צליל פעמון מהודהד וריחו החריף של מלח הים היתערבב עם ריחות הזיע של הצעיר.
"רוץ! למה אתה מחקה?!!!" צעק שוב הצעיר לעבר חברו - כך נראה - והצביע אל כיוון הספינה הענקית אשר עמדה מאחוריו.
"סליחה..." השיב חברו מפשיל את ראשו "לא הייתה לי ברירה"
לפתע שני יצורים לבושים בגלימות שחורות בעלות ברדס, גדול ומחודד אשר כיסה בצילו את פניהם, יצאו מתוך הארפל ונעמדו לצידי חברו של הצועק. מתוך הברדס יצא אור כחול כהה חזק במיוחד ונראה שקרניו יכלו לחתוך כל דבר אפילו את המתח אשר הישתורר כעת בין הארבעה.
"אינך מבין אפילו מה עשית..." אמרו שני היצורים כאחד בקול עמוק וצרוד הכולל בתוכו את דימוי צלילה של מקדחה חשמלית. "איפה השניים האחרים?! תענה, ואולי נחוס על חייך."
"תתעורר..." השיב הצעיר.
"מה? על מה אתה מדבר?" השניים נשמעו מבולבלים.
הארפל היתחזק עד שכל מה שאפשר היה לראות הוא את הצבע הלבן.
"תתעורר..."
~4~
"תתעורר" אמר האפור אל הזר אשר מצא במדבר, שותף את פניו במגבת רתובה. "חתיחת חלום חלמת... צעקת כאילו שמישהו רצח אותך"
"איפה אני..." קשה היה להבין את דברי הזר מכיוון שקולו היה צרוד וחלש כשריקות נשיפת רוח קלילה. הוא ניסה לראות את סביבת הימצאותו דרך עינו הטובה אשר לא כוסתה במסיכתו המוזרה אך עינו הנפוחה והמלאה בוורידים אדומים שרפה מאור השמש החלש אשר הצליח לחדור דרך כמה חלונות קטנים הדומים יותר לסדקי ענק. למרות שכל מיצמוץ עינו הישתווה להישתפשפות בנייר זכוכית, הוא ניסה שלא להראות את הכאב החונק את גרונו. הוא לא יכל להיסתכן בתמימותו, האיש שככל הנראה הציל את חייו יכול היה לעשות זאת לכל מתרה, טובה או רע. אך לפני שיברר זאת הוא חייב לשמור על קור רוחו ולא להראות את חולשתו לאוייב או לחבר - יהיה אשר שיהי.
ראייתו של הזר הייתה מתושתשת והוא הניח שעדיף לו לסגור את עינו לעת עתה, גם כך אין שום תועלת מהצבעים המעורבבים אשר ביצבצו מולו.
"באמת עדיף שתסגור את עיניך. מחר תתחזק ואני משאר שכבר תוכל לראות טוב יותר, אני מכיר את השפעת האור על העיניים במדבר שכוח האלים הזה. בוא נגיד שזו הייתה אחת הבעיות הראשונות שלי כאן."
"איי...פו...?" שוב הזר ניסה לומר משהו אך היו אלא רק נשיפות כבדות בהן הושקע מעמץ רב.
"איפה הבת שלך? היא בסדר. השכבתי אותה לישון על המיטתי, אף פעם לא היו לי אורחים כך שאצתרך לישון על הספא הלילה. אך זה לא חשוב כרגע, מה שחשוב הוא שתנוח כמה שאתה צריך וכשתהיה מוכן תוכל לספר לי – אם תרצה כמובן – מה מעשיך כאן במדבר אלן."
"א-" הזר רצה לומר דבר מה אך האפור השתיק אותו בכך שהניח את עצבעו על שפתיו.
"ששש... אתה צריך לנוח עכשיו. הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה לדבר. לפי מצבה הבריאותי המצויין – יחסית אליך – של ביתך אני מבין שנתת לה את כל המים שהיו לכם, וגרונך הפך להיות יותר יבש מהחול במדבר המזורגג הזה. אז תחסוך במילים, אני אתן לגוש – החד שן שלי – לטפל בך"
החייה המגושמת היתקרבה אל זרועו הפרוסה של הזר ובתנוע עדישה ועצלנית נעצה את שנה האווה אל תוך הוריד הבולט תחת עורו האפור. החד שן נראה יותר ממרוצה ברגע שהחל להשמיע קולות של מציצה ומזיל ריר על היד, אך הזר לא נע.
"אני משאר שאתה מכיר את יכולת הריפוי המופלאה של החיות הללו. הממזר הקטן ניזון בדם אדום, חם ותרי אך בתמורה הוא מזרים בעורקך נוזל מרפא ומזין. מאוד שימושי - בעיקר במדבר המת הזה" נראה שהזר נרדם או היתעלף מהמחסור בכוחותיו אך הוא יחיה, ועוד איך הוא יחיה. "כן, תישן. אני משאר שאלך להמשיך בעבודתי חסרת התועלת... נתראה מחר"
האפור ניגש אל חדרו לבדוק מה שלומה של הילדה הקטנה. היא שכבה על מיטתו לבושה בשימלתה המלוכלכת בחול המדברי, שיערה השחור כיסה את פניה השזופות.
תשני חשב האפור, הוא ניסה למצוא את רגשות הרחמנות כלפי הילדה או אולי אפילו אהבה. אך כל אותן רגשות נקברו עמוק בתוך אפלת הכחול שבתוך עיניו. אולי זו הייתה אחת הסיבות בגללן לקח את שני הזרים לביתו, מין תקווה להיתעוררות רגשותיו, אך הייתה זו תקוות שווה. תשני טוב טוב. נקווה שאביך יוכל כבר לדבר מחר, יש לי הרבה על מה לדבר איתו.
הילדה פלטה הנחה בשנתה והיתהפכה במיטה לצד השני. היא ישנה כמלאך, תמימה ויפה. האפור לא ראה זה הרבה שנים מלאכיות, ובתח שלא כאלה יפות. הילדה האחרונה שראה, כה תמימה ויפה, טובת לב ורחמנית הייתה סניקי... אבל זה היה מזמן עוד לפני שאיבד את רגשותיו ואת כל השאר.
"מחר..." הוא לחש לעצמו ויצא מהחדר אל כיוון פתח דלת היציאה, אל החולות האין סופיים של אכזבה וכישלון.
מחוץ לביקתה נראה "המוט" קרב אל היתמלאותו בחשיכה הקרה, אי שם למעלה במקום הלא ניתן לראיה ברורה לעיני יצור פשוט, כמה מין ערים גדולות החלו להדליק את פנסיהם, אך את סדקי אנרגיית האור הענקיים אשר ניפרסו ללא מתרה פה ושם על אדמתו של האל אנטוקס, יכל לראות אפילו הברנש הכי זקן בכפרי האפורים.
"צריך לסיים לפסל את היבולים עוד לפני שהחושך ירד" אמר האפור כהרגלו לדבר עם עצמו, והרים דלי מים וצינצנת מלאה באבקה אדומה-סגולה זוהרת, "כמו שסבתא שלי נהגה לומר 'סיים את המלאכה ותזכה למנוחה'. נהגה לומר, זה כבר הפך להרגל להיתייחס לכל חיי כעבר, כאילו שכבר אין מקום בשבילי בעתיד המיסטורי - אבל למה לא?! אולי שני הזרים הם מין סימן מהאל אנטוקס ששנותי האפלים הולכים להיסתיים..." האפור נאנח בכבדות והחל לפזר את האבקה הזוהרת בחול הזהוב, "כן בתח... תמשיך לחלום. איש אינו מסוגל לברוח מ'קללת מהניזקים'."
האפור החל להרבב את המים, החול והאבקה הזוהרת ביחד. אורו המתחלש של המוט הפך לסגלגל אך סיפק לאפור את התאורה הנחוצה לפסל משלושת החומרים פיסלי מאכל. כמה דמו לירקות ולפרות וכמה דמו לממתקים מוקרמים אך היו אלה רק מים, חול ואבקה מוזרה - לעט אתא...
~5~
תחילה הכל נראה מטושטש אך תוך רגעים ספורים הזר הצליח לראות את הביקתה הקטנה והחמימה בצלילות. את ביתו הקטנה והמתוקה מקפצת לעברו מלאה שמחה ועושר.
"בוקר טוב אבא!" פרצה הילדה בצהלת עושר "איך אתה מרגיש?"
הוא לא היה בתוח בכך שיוכל לענות על שאלתה על סמך הקישלון בנסיונו הקודם, אך היה חייב לנסות, אפילו תינוק מנסה שלא להפליץ לפני שהוא משלשל בחיתולו.
"אני... בסדר." קולו היה צרוד וחלש אך בכל זאת היה זה קול אימו אפשר היה לדבר ולהבליט את דבריו, "מה איתך? איך את מרגישה? איך האיש הזה היתייחס אלייך?"
"אבא. תרגע, אני בסדר גמור, האיש הזה הציל את חיינו והוא אפילו הכין לנו ארוחת בוקר" והכן הישתורר ריח מתוק של אוכל, הוא משך את ראשו אל כיוון המתבח כחוט בילתי נראה אך עיניו נשארו מרוכזות בבייתו. "בוא אני יעזור לך לקום על הרגליים אבא"
"תודה אבל-"
"בלי אבל אבא, אתה חלש וצריך לצבור את כוחותיך. כך שאני יעזור לך עם רוצה אתה בכך או לא." הילדה הורידה את הסמיכה הסרוגה מעל אביה והרימה אותו - אוטפת את צוורה בידו הארוכה והרזה.
"את עקשנית כמו אמא שלך"
"כן... וכדי לך להיתרגל לזה"
השניים החלו להיתקדם בקצב זהיר ואיטי לעבר המטבח - לעבר הריח המדהים - כאשר זרועו של האב נישענת בכבדות על ביתו היפה.
המטבח היה למקום די מבולגן, הסירים והכערות שכבו מפוזרים על הריצפה ועל המדפי העץ, אך לפחות היה זה המקום הכי מואר באותו חור שבעליו נוהג לכנות "בית". שולחן האוכל היה ארוך בצלחות וכוסות עץ, אך הסכום היה עסוי מחומר תכלת מוזר ונוצץ, מין פלדת אל חלד אולי אך זה לא כלכך עינייו את האב - כל עוד הציאו לו מזון הוא מוכן היה לאכול אותו בידיו היישר מהריצפה המתונפת.
"תשבו, תשבו לכם אורכים נכבדים." אמר הזר תועה בינו לבינו עם קולו נשמע ידידותי מספיק ומלא רגש לאחר זמן כה רב של דיבורים אך ורק עם עצמו. הוא בישל כדורים ירוקים בגודל של אגרוף המכוסים בכדורונים זעירים ורכים - אותם כדורים ירוקים ומוזרים נקראו בשם בונבונים. האפור בישל על לבנה אשר שינתה את ציבעה למין כתום זוהר מרוב החום שקיבלה. החום נוצר ישירות מקרן אור חדה החודרת דרך חלון זכוכית מגדלת, שבגג המתבח. את המתקן המתוחקם בנה האפור בעצמו כמובן, וכך גם רוב המתקנים בביתו אשר היתבססו על עיקרון אוצמתה האלוהית של אנרגיית האור.
"בבקשה, מיץ פירחי בר ממתקון ביתי" אמר האפור בקול נרגש ועל השולחן הניח ברשלנות קנקן זכוכית ארוך המלא בנוזל תכלת זוהר .
"איזה מיץ מוזר..." הגיבה הילדה.
האפור סימן לילדה בחיוך ידידותי מזוייף לטעום מהמיץ וחזר אל בישול הבונבונים המתוקים.
"אז... לא אמרת איך קוראים לך מציל" אמרה הילדה כבדרך אגב בזמן שמזגה לעצמה מהמיץ המוזר.
"אמלי" השיב האב ברוגז והחמיץ את פניו.
"זה בסדר, איני יודע לען נעלמו נימוסי. לאחר כלכך הרבה זמן של בידוד אתה מתחיל לשכוח איך מתנהגים בחברה," האב הינהן לעבר האפור "קוראים לי יאָקְסבוֹבֵל(Yaxbobel), אך אתם יכולים לקרוא לי פשוט – יאָקְס(Yax). ואני כבר יודע איך קוראים לאלמה הצעירה, אמלי."
"אני מודה מאוד על כך שהצלת את חיינו, מר יאקס, ועל קבלת הפנים שלך, נימוסים או התנהגות הולמת זה הדבר האחרון שאחשוב לבקש ממך, אנחנו אלה שצריכים להיתנהג כראוי - אמלי."
"סליחה אבא" השיבה אמלי ביובש והשפילה את ראשה.
"שמי דָגְבִין(Dagvin) וזה לא סוד שאני הוא אחד מאנישי העסקים העשירים ביותר בעולם האנטוקס. אתה תקבל פרס כספי רעוי על עזרתך, יאקס."
"אתה רק תעליב את כבודי בהצעה כה נדיבה, אנא ממך אל תעלב על סירובי. פשוט במעשי לא הייתה שום תקווה לתגמול, עשיתי זאת כי אני..."
"כי אתה ניזק" אמר דגבין בקול קר ויבש.
יאקס לא השיב לדברים וניגש אל השולחן כשבידיו צלחת מלאה בבונבונים מבושלים. הוא הוציא מתוך קיס סינרו בקבוק עם רותב צהבהב ופיזר אותו על המנה המתוקה של אותו מאכל פריך ומבושל הייטב. היתנסה ממנו ריך מהמם ומעלה תאבון. "נדבר על זה אחרי הארוחה. אני בתוח שיש לך לא פחות שאלות עלי ממה שיש לי עליך. וכפי שאימי נהגה לומר 'כשאני אוכל, אני חרש ואילם', אז בואו נאכל. בתאבון"
"בתאבון!" אמרה אמלי מלאת שמחה ועליזות.
דגבין הינהן ובירך על האוכל "תודה אנטוקס הגדול על האוכל והמקור אשר תחת קרני אורו הוא צמח וגדל." היו אלה הדברים האחרונים אשר נאמרו בשולחן האוכל. פיהם של שני האורחים היה יותר מדי עסוק בללעוס ולבלוע את הבנבונים המתוקים יחד עם הרותב החמצמץ, אך מה שהכי עיסק אותם הוא המיץ החמצמץ בצבע התכלת הזוהר. ואחרי דרך כה ארוכה של צימעון במדבר הכי חם והכי יבש על פני עולם האנטוקס אפילו שטן חם היה נראה להם כמיץ תפוחים קריר ומתוק, אך מיץ התכלת המוזר לא רק היה מדהים בטעמו אלא גם הוצף בקוביות קרח קטנות.
עיניו הכחולות והאפלות של יאקס צפו בעניין רב בשני אורחיו המסבים את רעבם הקבד, כאילו הייתה זו הצגה אומנותית בעלת משמעות עמוקה וחשובה. השניים נהנו מטעמו עוצר החושים של אותו אוכל מושקע שהכין - הוא קינה בהם. הטעם היחיד שהיה בפיו מאז נחרץ גורלו להפוך לניזק, היה טעמם המר והמלוח של מי הים.
~6~
אמלי יצאה החוצה לשחק עם החד שן החמוד והשמנמן והבחינה בכל היבולים אשר צמחו מחוץ לבקתה, למרות שחוסר ההגיון התריד אותה ברגעים הראשונים אך היא העדיפה לענות לקריותיו הצבחניות של גוש וללתף תחת אוזניו הקטנות מאשר לשאול שאלות איך הגיעו כל היבולים האלא למדבר היבש הזה.
שני האפורים המבוגרים היתיישבו בחדר קריר ונעים - אותו קינה יאקס "המסרד" – לשיחת בירורים, וכפי שנראה המצב כרגע בין שני האפורים הם היו חייבים ליישר את הדברים לפני שיקרה אסון ואמלי תמצא שני גופות מלאות בדם. מעניין אם בכלל קיימת דרך כלשהי לכך שהשניים יבתחו אחד בשני...
"אני רואה שאנחנו חייבים הסברים אחד לשני. לפחות בכדי שלא נחשוד בכך שאחד מאיתנו הולך לחתוך לשני את הצוור בזמן השיינה" התחיל בדבריו יאקס לאחר שקט ארוך ומאיים אשר הישתורר בין מבתיהם הקפואים.
"אני חושש שזה די החרחי. מצטער על האי נוחות שאני מביא לביתך בחוסר הנימוסים שלי אך אני לא יהיה בתוח, כל עוד איני מכיר אותך. וכאורח אני מתעקש שאתה תתחיל בשאלות."
"תודה.. אם כך נתחיל. אתה הגעת למדבר אלן שכוח האל הזה על החיי הלא כלכך מתאימה לתנאי המדבר. אני משאר שאינך מרבה במסעות בעולם, הייתי מהמר שאתה בורח ממשהו."
"כן. זה נכון"
"אמרת שאתה אדם עשיר אך לא לקחת איתך את 'סיא הטכנולוגיה' בעצם לקחת שום דבר אשר יכולת לקנות שיסייע במסע שלך, אפילו לא שומרים. כנראה שמישהו סימן אותך בכוח חזק מאוד עד שאיש לא יהיה מוכן למכור לך דבר או לשתף איתך פעולה. שי לא הרבה סוגי יצורים אשר מסוגלים לעשות זאת ומשהו אומר לי שאלא לא היו האלים. אתה יודע שהייתי ניזק, ובגלל זה הגעתי למסכנה ברורה שזה לא אתה זה שבורח אלא אינך רוצה שהניזקים יתפסו את ביתך. מצטער להכזב אותך אך אתה אמור לדעת שאיש לא מסוגל לברוח מהניזקים אתה יכול רק להעיט את שעת הבילתי נמנע"
"אני יודע יותר ממה שאתה חושב. אבל תפסיק כבר עם ניחושים מוצלחים ותשאל את שאלתך האמיתית"
"בסדר. אני מאוד סקרן לגבי המסכה הזאת שאתה חובש. אך השאלה הזאת לא תעזור לי להבין את מה שאני באמת צריך לדעת לגבי כוונותך. אמרת שאתה יודע שאין לען לברוח מהניזקים. אז למה אתה כאן?"
"האם זאת שאלתך הראשונה?"
"כן" יאקס מזג מהתה האדום לשני כוסות קטנות ולגם משלו, "זה מאוד מסקרן אותי"
"טוב. כאשר נודע לי שהניזקים רוצים לקחת את הבת שלי - הדבר היחיד שנשאר לי בחיים - חיפשתי כל דרך אפשרית למנוע זאת. ואי שם בהרים הכתומים מצאתי אדם חכם אשר אמר לי כי קיים סיכוי כזה... ושהוכל למצוא אותו כאן במדבר אלן בקרבת המוט, אפור אשר בכוחו לעזור לי. אך ברגע שנודעו לי החדשות גיליתי שהניזקים כבר בעיקבותי ובחיי בא הגעתי להרים הכתומים חזרתי לקחת את באמלי ואת כל המים והמזון שהספקתי למצוא,ויצאתי לדרך. זמני היה יקר ועכשיו איני יודע אם בכלל נשאר ממנו משהו."
"סיפור מרגש..." אמר יאקס בקול רקוב
"לא צריך לעשלות אותי בכך שיש לך רגשות. אני מצפה ממך להיות קן איתי בדיוק כפי שהייתי קן איתך" אמר דגבין ולגם מהתה האדום שבכוסו.
"אל תעליב אותי, בבקשה ממך. אולי הייתי ניזק אך כמה רגשות לפעמים מצליחות לחדור דרך אפלת הכחות. למרות שאני כבר לא בתוח מה הן רגשות"
"זה לא חשוב."
"אתה צודק... מה שחשוב זה שתורך לשאול אותי את שאלתך." יאקס נשמע פגוע אך משהו העיד לכך שהייתה זאת פגיע צינית, ומבטו הקר היתמקד על דגבין בציפיה.
"אני רוצה להבין מאיפה הסגת את כל המזון והמים בעמצא במדבר... חייב להיות מישהו שמגיע אליך ומספק את הסכורה או שאתה יוצא לכפרים לבד? לא, לא יכול להיות שאתה הולך את כל הדרך הארוכה הזאת ללא חיי או מכשיר רכיבה. ואני לא ראיתי ולא שמאתי שום חיה לא בחוץ ולא בפנים - תקן אותי אם אני טועה."
"לא אין לי שום כלי תחבורה או חיה. מה שכן המזון מסופק אלי על ידי חבר טוב שלי. ואני סומך עליו בחיי. אפילו שהוא ניזק"
פניו של דגבין היתמלאו איימה הוא היתרומם מכסאו מהירות מפתיע ומבלי לשים לב לכך הפיל את כוסית התה שלו על הריצפה וניפץ אותה לרסיסים.
"ניזק?! אתה לא רציני! אנחנו חייבים לברוח מכאן כמה שיותר מהר" אך לאחר שדגבין ניסה ללכת לכיוון הדלת הוא נפל, ובמהירות בלתי אפשרית יאקס הצליח לחצות בזמן נפילתו את החדר ולתפוס אותו לפני שנפל ארצה ושבר את גולגולתו.
"לא תוכלו לברוח כשאתה במצב כזה" אמר יאקס בזמן שהושיב את אורחו בחזרה לקורסת העור."אתה חייב לנוח כאן כמה ימים לפחות עד שתוכל ללכת שוב"
"אני לא יכול להיסתכן בכך שניזק יבוא לכאן."
"אל תדעג. הוא מגיע רק בתחילת המגדל הבא" [המגדל הוא הזמן כאשר הסלע הירוק אשר מתעופף באזור שליד מרכז המוט ומכסה בצילו את אחד מארבעת המגדלים למשך מוט אחד - אורך הזמן בין מגדל למגדל שווה בארך לשלושה חודשים]
"אני כבר איבדתי את ספירת הזמן. כמה זמן נשער עד המגדל הבא?" שאל דגבין בכניע לכאבים ותחושת הייפות מהמסע הקשה שעבר עליו.
"שבעה מוטות" השיב יאקס בזמן שניקה את רסיסי הכוס השבורה מהריצפה.
"המספר הנורה הזה... האם הוא ירדוף את גורלי לנצח? שבע מחזורים (מחזור נחשב לארבעה מגדלים) לאחר החתונה שלנו אישתי נפתרה... אך כמובן לא לפני שהשאירה אחריה את המלאך היפיפה שלי בשם אמלי. אתה לא יכול להבין עד כמה היא חשובה לי, לא משנה אם יש לך רגשות או לא... אתה בחיים לא היית לאב, ובתח כבר שכחת איך זה להיות בן."
"אני מצטער מאוד על עובדנך - תחשיב זאת לתגובת רגשות או נימוסי ניזק הקרים, זה עניינך האישי. אבל תדע שאני מתכוון לטוב, אם תשארו תהיו מוגנים מההיתייבשות ומוות מיידי במדבר הארוך הזה. אני אעזור לכם בכל מה שהוכל לפני שתצאו אבל תשארו עוד כמה ימים, אני מתעקש זה רק לטובתכם."
דגבין הסיח את מבטו ארצה מביט על הסדקים הזהירים ומנסה לחשוב על משהו אחר חוץ מענייו האפלות והריקות מתוכן של בעל הבית. לקח לו הרבה זמן לחשוב ושתיקה ארוכה הישתוררה במסרד הנעים, רק שריקות הרוח המדברית נשמעו מבחוץ מזמרות את שירי השממה. יאקס ישב חסר תזוזה קפוא כפסל בתנוחת הרצינות והבגרות של העניין עד שלבסוף קיבל את תשובתו, נדמה היה ששריריו שרקו בתנועת הניצחון כברגים חלודים שלא זזו שנים.
"בסדר..." השיב לבסוף דגבין בקול קנוע, "אני אשאר ללילה אחד בינתיים. ואז נראה אם יהיה בכלל עוד צורך להישאר. שלא תבין אותי נכון, אני מאוד מאריך את נדיבותך אבל אני מתכוון להמשיך בדרכי בהיזדמנות הראשונה. אתה צודק... אני לא מספיק חזק להמשיך כרגע, ואיני מוכן לסכן בכך את ביתי, אני בתוח שגם היא זקוקה למנוחה. יום אחד יספיק לבינתיים"
"יום אחד יהיה מאולה, אני שמח שאתה חושב בהיגיון. היני בוא נשתה עוד תה." יאקס נראה מלא היתלעבות - אך חסרת רגש במובן מסויים – כאשר מזג לשניהם את התה האדום, "יש לי עוד סת כוסות גדול אם תרצה אי פעם לשבור עוד אחת. אולי גם אני אנסה זאת בפעם אחרת. חוץ מזה, יש לך עוד שאלות לפני שנסגור את הסכם 'בעל הבית ואורחיו'?"
"כן... מאיפה אתה מסיג את הקרח המצויין הזה? אוחחח.... כן, במרתף אני מחזיק את החבקנים השובבים האלה. אתה מכיר אותם?"
"אני מאמין שכן. אלא שמעבירים קור לכל דבר שאתה נותן להם להחזיק?"
"בדיוק"
דגבין לא הבין למה אבל בוא פלת צחוק חביב בנעים והוא היה זקוק לאחד הרי אומרים שצחוק טוב לבריאות, וכמה שיותר מהר יבריאה יותר מהר יוכלו לעוף מפה. גם יאקס החלית להיצתרף לציחקוקים המשעשעים, ולמרות שלא היה בהם ולו טיפת אמת דגבין היסתפק בכוונתו לגרום לו להרגיש לא לבן ושייך. והכן כך הוא הרגיש, אולי זה עוד לא הזמן אבל חלק מסויים בניזק המוזר הזה התחיל למצוע חן בעיניו. וכך הם ישבו, שתו תה אדום ומתוק במיוחד, ודיברו על הדברים שלא כלכך חשובים לאף אחד מהם אך מעבירים את הזמן ושוברים את הקרח הכלכך קר והקשה אשר נוצר ביניהם מאז פקח דגבין לראשונה את ענייו בביקטה הקטנה הזאת.
~7~
לבסוף אמלי נכנסה למשרד בו ישבו השניים והחליפו דעות על היתנהלות עולם האנטוקס על ידי ארבעת האלים וכמה שכולם מפחדים מהם למרות שהם אפילו לא אלים - לפחות כך כתוב בסיפרי הבראשית - או שאולי הם פשוט שכחו שלמקור יש כוח גדול ופשות לארבעת הגזעים האליונם יש את השליטה בו בדרך הטיבעית.
"שיודו על כך לאל אנטוקס הגדול. אלים גם כן, נולדו עם כפית כסף בפה אין להם מוסג מה זה לסבול מרעב או מחלות. שיתביישו להם לקחת כזה שם גדול כמו אלוהים" אמר דגבין בקול מלא מתח והיתלעבות מהיתפתחות השיחה הכלכך פוליטית אשר בעצם הייתה רק דרך להוציא את כל דברים שאינך מרוצה מהם, ובא לך להכניס להם איזה מתעתה ארוך וקוצני עמוק למקום ממנו משתינים השחצנים האלא, אך בדרך דיבורים מנומסת ותרבותית יותר.
"כן. אתה צודק אין על כך אפילו ויקוח–
היי, אמלי. לא הרגשתי איך היצתרפת למעגל החברותי שלנו אם אביך. בואי תשבי על אחת הקורסאות"
אמלי היתקדמה כמה צעדים ואחריה צעד כשיכור החד שן השמנמן, אך לפני שהיתיישבה ליד השניים על הקורסא הנוכה והמרגיע הביטה על אביה כמבקשת אישור, ובכך נותנת לו כבוד מכיוון שרצונו הוא הקובע ולא רצון בעל הבית. למרות שהיא לא ציפתה מסיבה מסויימת לתגובה חיובית, אביה דווקה נראה במצב רוח טוב והינהן לאישור. היא חייכה מאושר ולא רק כי אביה חזר למצב בריאותי טוב יותר אלא כי היא גם רצתה כלכך לדבר או לפחות להקשיב למארח המיסטורי אשר הציל אותם. שלא כמו אביה, אמלי דווקה התחילה לחבב את הזר עוד מהרגע הראשון בו ראו עיניה את פניו, כשהוא הגיש לה מים קרירים מייד ברגע שהבחין כי היתעוררה, ואז הראה לה איפה המקלחת והסבון לשתוף את הזיע והחול המדברי הדבוק אליה.
אמלי מיהרה לקפוץ בהיתלהבות על קורסת העור ושקע בתוכה מאושר. גם החד שן קפץ עליה מבלי לחשב את משקלו ואת העובדה שהמשיך להיתגלגל על הקורסא החלקלקה לעבר הקצה השני ופירקס ברגליו הקטנות בניסיונו להיתפס בחומר החלקלח של הקורסא כאילו שניסה ללמוד לשחות באוויר. אך אמלי הספיקה לתפוס את החיה המבולבלת עוד לפני שנפלה בחזרה על הרצפה הקשה, והחד שן נראה עמום יותר מתינוק שלקחו לו את הסוקריה כאשר הילדה הרימה את היצור המסכן בשומן צוורו והניחה על בירכיה. כמובן שהוא נרגע ישירות מהרגע שהיא התחילה ללתף אותו, והשמיע ציפשוף שככל הנראה אמר "בסדר אין פה מה לראות. תמשיכו במה שעסקתם מקודם".
"אני שמח שהיתיידדת עם הממזר הקטן" אמר יאקס ומזג גם לה כוס תה אדום וחם, אמלי לא הצליחה שלא להסניף את הארומה הנפלאה שלו בקולי קולות. אביה כמובן העיר לה קלות אך זה כבר לא היה חשוב לה באותו רגע. "עכשיו כששניכם נמצאים כאן יחד איתי, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להעביר את שהיותכם כאן, היא פשוט לספר לכם את סיפורי הצנוע. על מי שאני, או מה שאני, ועל איך שהפכתי ליצור חסר הרגשות הזה. הוא מאוד קשור אלייך אמלי, זאת הסיבה שרציתי שגם את תשמעי זאת"
"זה יהיה לעונג לנו לשמוע את סודותך. ושוב אני מזכיר לך שאין בכך צורך אם אינך באמת מוכן לכך." הדגיש דגבין בקול נעים ומבין.
"זה בסדר. שנים חייתי עם עצמי ואני רק אשמח להיתחלק בחיי עם מישהו אחר לפני שאלך לעולמי. מתי שזה לא יהיה.
"אם כך" התחיל יאקס ולאחר שלגם טיפה נוספת מהתה המתוק בכדי להרתיב את גרונו, המשיך "היה זה לילה אפל וקר..."
חסר השם היה במרחק של כמה דיונות מהמקום כשהתחיל להקשיב לסיפורו המוזר של יאקס. הוא יכל לקרוא את מחשבותיו ולחוש כל פרט מדויין שחש האפור אי שם בעבר הרחוק, היו רגעים בהם ששכח כי לא היו אלא הזיכרונות שלו אלא של אפור פשוט, אך הוא שלט במצב ונהנה מההצגה... היני סוף כל סוף הולכים להיתגלות בפניו סודותיהם של הניזקים - אולי לא כולם אבל גם זה מספיק. היה זה הצעד הראשון שלו בעקבות המתושתשים מסודות, אחר העיר האפלה והמיסטורית בשם "עוקא". ראשו כבר לא נמצא במדבר, הוא היה אי שם עמוק בתוך המים הקרים והעמוקים אשר היו לזכרונותיו של יאקסבובל...
