מה בין נפש השיר לנפש העץ

יהודית מליק- שירן

  התוודעתי אל ספרה "בסערת החושים" של המשוררת וצלמת העיתונות הגב' רחל שדה-חן והתאהבתי בלשון המראות ולשון המלים. על לשון דו-ממדית זו ארחיב במאמרי. בכל הספר יש תצלומים מרהיבים של עצים משדרות שונות בעיר תל- אביב. מתחת לכל צילום מדהים כזה מופיע שיר המתייחס אל העץ המופיע בתמונה. בדפדפי בספר לעתים מקפצות המלים סביב עיני  בסערת חושים אירוטית ולא המשוררת היא הדוברת אלא העץ שענפיו נפרשים אל מרום התכלת נושקים בסערת רגשות לשמש זהובת קרניים.

   דרך הבהובי  המצלמה למדתי להבחין בעץ ממין זכר ובעץ ממין נקבה כאשר רוח ערבית מרחפת על פני הצמרות כהנומה של פנינים שוזרת בנגיעות אווריריות מגע רך ביניהם. וכשאני מתבוננת בענפים המשורגים של העץ אני מגלה את " קוֹלוֹ – קוֹל בָּס עָמֹק/ שׁוֹלֵחַ אֵלַי וִיבְּרַצְיוֹת מֵרָחוֹק..."(ע' 50). נראה שככל שאני מבטת אל מערות חלולות בגזע העץ אני מגלה שהוסתרו בהן אוצרות.  ילד  שלא סיים את הכריך הניח אותו בתוך מערה חלולה של העץ, אולי יהיה זה רעב וימשיך לאכול את הכריך. ציפור בנתה לה קן בתוך מערה חלולה , קולות גוזליה :"צויץ,צויץ" מושכים את רוח הערב לפזר טלליה על פני הצמרות. הרוח שרה שירי ערש לגוזלים הרכים הנחבאים בתוך חדרי העץ האליפסיים.

   עולם מרתק נגלה לעיני המתבונן ככל שהוא בוחן את התמונות מכל הזויות. למרגלות עץ הפיקוס הזקן שמוטה ציפור "שְׁכוּבָה דּוֹמֶמֶת בַּצַּד/ לֹא תָּעוּף, לֹא תְּצַיֵּץ עוֹד לְעוֹלָם."(ע' 56). וכאשר מתבוננים עמוק אל תוך המערה החשוכה של העץ נשאלות השאלות " הַאִם זֶה אַתָּה שָׁם? הַאִם מְצָאְתִּיךָ , אָדָם?! האדם והעץ נופים צבעוניים המתפתחים זה לצד זה ויוצרים הרמוניה שילובית בטבע. התמזגות של צבעים, ניחוחות ושורשים, הבזקי אור, ימי שמחה,שלהבות של זריחות. התעוררות אל שחר חדש המביא עמו פריחה מחודשת של עלעלים,פוארות וענפים המגביהים עוף.

   אגדה אינדיאנית מספרת על איש שאיבד את הרצון לחיות לאחר מות רעייתו ובתו וליד עץ הסקויה ארך הענפים מצא פינה לבכות על יקיריו שאבדו. דמעותיו חלחלו לאדמה ובכיו החרישי הניע את הענפים והעלים לעטוף אותו מפני הכאב  שהותיר לבו הפצוע.

   שאול טשרנחובסקי קבע שהאדם הנו נוף מולדתו. באימרה זו גלומים החיבורים שבין אדם לאדמה, בין פסגה להר, בין התמזגות לשמים וארץ. העץ והאדם מחוברים בשורשים, בשרגים מתפתחים. ההבדל היחיד בתמונתה פסטורלית זו שחיי האדם קצרים וחיי העץ ארוכים. הראיה לכך, שיש עצים ששרדו מלחמות בין האדם לטבע. הטבע הנופי ניצח והאדם כשל מול היצירה האלוהית  שחזקה מכישוריו.

   בכל הפעמים כשהסתכלתי על העצים בחצרי לא ראיתי הבדל מיוחד בין עץ לעץ. רק סוגם היה שונה:עץ זית, עץ לימון,עץ קלמנטינות,עץ אפרסמון ועץ תמר. התפתחותו של כל עץ היא חגיגה לעיניים. צורות העלים והתפתחותם הם סוד קסמו של הטבע. החיים הנרקמים בעלים, בפוארות העץ והדינמיקה הרוחשת של ציפורים ודבורים הסובבים את תנובת פריו מעידה על החיים הגלומים בתוך העץ. כמו חייו של האדם הפרושים לפניו והוא אדון לגורלו, מה שאני לא יכולה לומר על העץ, לעץ יש חיים משלו. "העץ" בספר זה מקבל משמעות מטאפורית צבעונית  ואי-אפשר להתעלם ממנה, המשוררת יוצרת מונולוג של עצים: מה העץ חושב? ובעיני דמיונה יש עץ זכר ויש עץ נקבה והתמונה ממשיכה ומצלמת את יפי הבריאה."היא והוא" יוצרים סערת חושים אדירה." רָצִיתִי: לַחְבֹּק צַוָּארְךָ הַשָּׁחוּחַ / אִתְּךָ לָרוּץ בַּשָּׂדֶה  הַפָּתוּחַ/ לְהָסִיר כֹּבֶד הַשָּׁנִים מִלִּבְּךָ/ לְהַחְזִיר הַנִּיצוֹץ לְעֵינֶיךָ "(ע' 54) המחבר בין העץ לאדם הוא יסוד המים. שניהם זקוקים למים כדי להתקיים. איך תתקיים צמיחה ללא מים? איך יתקיים הגוף ללא מקור החיים ? באין מים האדם והעץ ידונו לכליה, להתייבשות. השירים מבטאים את הקשר הפואטי בין העץ לאדם. " עֵץ בּוֹדֵד בְּמַטַּע/ נִשְׁכַּח שָׁם. אָדָם לְבַדּוֹ, סוֹבֵב בָּעוֹלָם. אַךְ אִם תַּצְלִיחַ

לְחַבְּרָם- הָעֵץ יִפְרַח יְלַבְלֵב, / הָאָדָם בְּצִלּוֹ, שָׁלֵו וְאוֹהֵב." (ע' 82). האדם מתמודד עם מכות החיים. גם העץ מתמודד אמנם לא תמיד בהצלחה עם מכות כפולות: האחת  של תופעות טבע שאין עליהן שליטה והשנית מכות האדם. ובספר הזה "בסערת החושים" מבטא המונולוג של העצים מסר חד וכואב:" מַשּׂוֹר נִסֵּר/ עֵץ פָּצוּעַ/ בִּדְמָעוֹת מְמָרֵר. הָרוּחַ שָׁרַק, הָאָדָם עֲנָפָיו/ כָּרַת וְזָרַק/ הַגֶּזַע הַגָּדוּעַ,/ כּוֹאֵב פָּגוּעַ/ מְדַמְּמִים פְּצָעָיו/ הֵיכָן, הֵיכָן/הֵם/פארותיו/זְרוֹעוֹתָיו,/עַכְשָׁו".

    מתאור לשון המראות והלשון הציורית של המלים מתבקשת השאלה מה בין נפש השיר לנפש העץ? נפש השיר מתארת את החוויה בתמצית ההבעה ונפש העץ מתארת חוויה עמוקה של יריעת חיים. אם תהיתם בלבכם, האם לעץ יש נשמה למרות שאין הוא מדבר בלשון בני-האדם? הרי שהתשובה נעוצה בתרבויות קדומות. העץ נחשב לאל ובני האדם היו סוגדים לו. אם הזמן הפך העץ לחלק בלתי נפרד מהסמבוליקה של האדם. זה פיתח כלפיו התייחסות שונה כאשר כתב עליו, כאשר כלל אותו בחגיגותיו, כאשר חש זהות עמוקה עם כל מה שמבטא העץ.

מחד, הספר הזה מאוד אירוטי. יש בו תצלומים מזויות שונות המתייחסות אל התפתחות האירוס,ומאידך, יש בו כתיבה שירית חושנית הפורצת גבולות ומסעירה חושים ואולי זה ייחודו.