|
מזה למעלה מעשור, עוסק פרופסור מארק בלדווין מאוניברסיטת מק-גיל במונטריאול, אשר את רוב מחקריו, בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, עוד ערך באוניברסיטת וויניפֶּג, מניטוֹבָּה אשר בקנדה, במחקר קוגניטיבי בפסיכולוגיה בין-אישית. חלק ממחקריו נערכו יחד עם עמיתים למקצוע, אך אין ספק שפרופסור מארק בלדויין הוא היד המכַוונת בתחום, ובמידה רבה מייסד הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הבין-אישית בממסד האקדמי הקנדי. אין זה מפתיע על כן, שהוא עומד עתה בראש המרכז לזֵהות ויחסים חברתיים באוניברסיטת מק-גיל, ושהוא פיתח מעֲין מעבדה למשחקי כבוד עצמי (משחקים לא במרכאות כפולות; אולי המילה "ניסויים" מבטאת בעברית באופן ברור יותר את הנעשה שם; רְאו באינטרנט selfesteemgames.mcgill.ca; לשם התוודעות כללית לפועלו של פרופסורבלדווין במונטריאול, ורשימה די מלאה של מאמריו עוד מתקופת עבודתו בוויניפג ראו במסגרת אתר האינטרנט של המחלקה לפסיכולוגיה במקגיל: [email protected]).
די בהצגה קצרה זו, אשר במידה מסוימת מקדימה את המאוחר, כדי להבליט כמה תרומות חשובות של פרופסור בלדווין וכמה מעמיתיו הקרובים למחקר וגם לתיאוריה הפסיכולוגית: ברמה הכללית, בקישור בין פסיכולוגיה קוגניטיבית ותורת האישיות (בכוונה אינני נכנס לתיאוריות ספציפיות של אישיות), ובאופן יותר ספציפי, פרטני ומאתגר: סכמות או תבניות מנטאליות, הנמצאות "בראש" -של יחסים בינאישיים. כפועל יוצא מתוצאות רבים מהניסויים והמחקרים שלו, פיתח בלדווין תיאור ולבסוף גם תיאוריה מודעת של כבוד עצמי.
אך עכשיו, לפני שאמתח ביקורת בנושאים מסוימים, המקום לחזור ליסוד התיאורטי של עבודתו, לעבודה המוקדמת הרבה יותר (אף אם פה ושם ניתן להיתקל בשינויים מאוחרים בקורפוס תיאורטי שיידון להלן בקצרה, משנות השבעים). כוונתי כמובן לתיאוריית דפוסי ההיצמדות, attachment, של הבריטי ג'והן בּוולְבִּי מסוף שנות החמישים ומשנות השישים, לצד פיתוחים קטנים מאוחרים יותר בנושא סגנונות קוגניטיביים. כל התחום הנ"ל, וספציפית שלושת הדפוסים המזוהים והמוכָּרים כבר מאוד אצל כל העוסקים בגיל הרך ובפסיכולוגיה התפתחותית, דהיינו ביחסים בין תינוק/ילד מאוד קטן (toddler) למבוגרים משמעותיים בחייו, האחראים עליו, בעיקר אימו אך גם אביו וסבתו, לצורך העניין, לקוח כאמור מחֵקר התנהגות תינוקות וילדים רכים. ספציפית מדובר במצב הפרידה מהאם וההישארות לצד אדם זר, כאשר נחקרת בזאת בעיקר תגובתו של התינוק, הילד הרך. על סמך זאת, מבחינים בין שלושה טיפוסי חבירה והיצמדות: דפוס של ביטחון (עצמי) בקשר זה, דפוס של חוסר ביטחון, או של הימנעות מחבירה/מקשר; דפוס אחרון זה נקרא לעיתים "קשר היצמדות מבולבל, עם הפרעות ותנודות" וכד'.
אין מקום בחיבור קצר שכזה, העוסק בפסיכולוגיה הקוגניטיבית הבין-אישית מבית מדרשו של מארק בלדווין, להיכנס לפרטים מתודולוגיים ולביקורת על נקודות מינוריות בכל הנוגע לְמה שקרוי ה- attachment theory של בוולבי. אני אצא מנקודת הנחה, שהתיאוריה תקפה, ואף ששלושת הטיפוסים שאובחנו בה נכונים באופן עקרוני, ושנודעת להם השפעה מסוימת על התפתחות הילד והנער.
אך כבר כאן עולה תמיהה גדולה, שאני תמה שלא נתקלתי בה כמעט, בכל אופן לא באופן מפורש ובולט, בספרות הפסיכולוגית בצפון אמריקה: האם נכון להשליך מדפוסי קשר וחבירה כאלה על מערכות יחסים ולהמשגה של מערכות יחסים כאלו ואחרות במוחו ובמחשבתו של אדם מבוגר?
לאור ההישגים הרבים יחסית (לפרק זמן של פחות מחמש עשרה שנה) שהתקבלו עקב מחקריו של מארק בלדווין, המגוונים מבחינה מתודולוגית, איני מזלזל בו כלל ועיקר.
ייתכן שהוא חש יראת כבוד גדולה מדי כלפי הפסיכולוג ההתפתחותי הבריטי בוולבי, אך איני רואה בזאת את עיקר העניין. על כן, אסביר בקצרה מה טעון הבהרה, הגדרה מחדש, ומה שפשוט המשך עבודה ניסויית בחזיתות קיימות או חדשות. בזאת אין לשכוח, שהגישה והעבודה התיאורטית של מארק בולדווין ורוב, אם לא כל, ניסוייו מעוגנים באופן ישיר בקוגניציה, עד לרמת תכנון הניסויים דבר אשר מהווה חלק חשוב מהמודל ומהשיטה. לדעתי הדבר אף מתקן באופן חלקי עיוותים ודיעות קדומות שעלולות להתגנב למחקר העוסק במבוגרים, עקב ההיצמדות לתורת ההיצמדות של בוולבי, באופן מפורש או מרומז.
לאור התמיהות שלי, מאוד מעודד ואפילו מפתיע לאלה הישגים מרשימים הצליח בלדווין להגיע. בנוסף לגיוון בשיטות המחקר, עליו הצבעתי בקצרה, ומעודד לראות כי אותם האנשים המבוגרים מודעים לעובדה, אותה הם מביעים גם במישור המילולי, שבנסיבות שונות, בהינתן פרמטרים שונים – הם עצמם מתאפיינים בדפוסי צמידות וחבירה שונים.
לאור ההתקדמות בהגדרה התיאורטית והאופרטיבית של מושג התבנית, סכמת היחסים הבינאישיים במוח ובמחשבה, והתחלות צנועות אך מרשימות במיפוי הקשר בין אישיותו של אדם מבוגר ודפוסי יחסים כאלה, המתקשרות לפחות בעקיפין אל מה שקרוי בפסיכולוגיה האמריקאית lifespan psychology - העתיד נראה מבטיח למדי. אז מה, אם כן, טעון תיקון? ראשית, כדי שניתן יהיה לפתח את הקישורים לשני התחומים הגדולים שנזכרו בפסקה הקודמת, תיאוריית אישיות ופסיכולוגיית רצף החים או מהלך החיים, יש פשוט לעשות תרגיל מחשבה, במסגרתו לא קיימת אותה חלוקה לשלושה דפוסי חבירה. שנית, יש להתחקות, אך לאו דווקא בשיטות המחקר של פסיכולוגיה קוגניטיבית ניסויית שנזכרות במאמריו של בלדווין, אחַר התפתחויות בדפוסי חבירה והיצמדות בתקופת ההתבגרות והתיכון, וזאת מתוך הנחה שלפחות בקווים כלליים יתגלו חוליית מקשרות בין הילד לאדם הבוגר המפתח.
1) ראו למשל, ברשימה הביבליוגרפית באתר שצוטט, את המאמרים אודות ניסויים שנערכו בין 1993 ל- 1997. כך למשל, אני סבור שניסויים אשר נשענים באופן מסיבי על החלטה לקסיקלית, כלומר בחירת מילה או תגובה למילים – בעת סימולציה של יחסים - יוצרים תוצרים מלאכותיים מסוימים (artifacts) מסוימים, הגם שאיני רואה בעיה זו כמכשול שלא ניתן להתגבר עליו. מגוון השיטות והפרוצדורות בו עושה בלדווין שימוש מתקן בעיות אלו, ולו באופן חלקי.
סכמה קוגניטיבית של יחסים ואולי מפה קוגניטיבית של דפוסי יחסים. שלישית, וכאן אני נכנס אומנם קצת לספקולציות, יש לקשור באופן הדוק יותר את ה"חבילה האישיותית", בהסתמך על האוריינטציה הקוגניטיבית בעבודתו של בלדווין. ספציפית כוונתי לאופן והיקף אחסון המידע אודות דפוסי יחסים בתוך אותן סכמות, שכבר הפכו לשם דבר, אצל דפוסי אישיות נבדלים. ועכשיו ספקולציה נוספת וספציפית יותר שלי, שכמובן לא חייבים להסכים לה: אני משער שדפוסי אישיות שונים, לפחות אחדים מהם, יימצאו כמקבילים לשניים אם לא לכל אותם שלושת ה- attachments patterns המפורסמים של בוולבי: הבטוחים, הבלתי בטוחים ואלה הנמנעים (פחות או יותר) מקשר או פוסחים על שני הסעיפים מתוך בלבול. באופן אינטואיטיבי, ביטחון או חוסר ביטחון (עצמי) אצל אדם בוגר ומבוגר יכול להשתנות בהינתן פרמטרים מסוימים, הן סיטואציוניים , הן תרבותיים כלליים והן קוגניטיביים מובהקים, כגון למשל בעת השימוש בשפה זרה או בחוג חברתי כזה ולא אחר.
גישה קוגניטיבית מתוחכמת כמו של בלדווין, אשר אינה זרה לתורת האישיות, אף כי עדיין אינה ממוקדת בה די הצורך, יכולה להבנתי להגיע להישגים מרשימים יותר. אין היא צריכה אפילו להינתק לחלוטין מהתיאוריה והעבודה המחקרית של בוולבי וממשיכיו לגבי תינוקות וילדים רכים. עליה רק להשתחרר מה- trappings, תרתי משמע2), של הסכֶמה המשולשת העוברת כחוט השני בעבודתו של בוולבי, ולעיתים קרובות מדי גם אצל חוקרים אחרים בפסיכולוגיה התפתחותית אשר נשענים עליו.
___________________________________________________________
2) גם "אביזרים חיצוניים", באנגלית צפון-אמריקאית, וגם, בהקשר המתאים, כמו כאן, "דברים אשר לוכדים", "טומנים (בחובם) מלכודת מסוימת".
|
