מבוכי הנפש

 

העייפות גוברת וגוברת. העיניים האדמדמות נעצמות להן מעצמן, ונשימותיה נהיות כבדות. ראשה אינו מחזיק את עצמו ושוקע עמוק אל תוך הכרית עם ציפית הפרחים. היא נאבקת בעייפות, אך זו מכריעה אותה.

 

בחושך, היא רואה המון תמונות. התמונות מזכירות לה רגעים נשכחים, כאלו שמתחבאים להם אי שם במבוכי הנפש. היא רואה אותו מנשק אותה, אך פניו מטושטשות, האם כבר הספיקה לשכוח כיצד הוא נראה? תמונות משונות צפות להן בתוך ים המחשבות הסוער הזה, והיא נעה בין המודע ללא מודע.

 

נושמת עמוק. כל נשימה מכילה אוויר רענן. חלון החדר פתוח לרווחה ואוויר הלילה הצונן חודר. הוולונות הדקים הצהבהבים מתנופפים בשלווה והפעמונים התלויים במרפסת הקטנה, משמיעים צלילים קטנים. היא ממשיכה לראות תמונות ועוד תמונות, מרגישה עירנית, אך לגמרי ישנה.

 

הוא מעביר את ידו היציבה על לחיה, היא מסמיקה.

ופתאום הכל נעלם.

הכל מחשיך.

 

היא מתעוררת בבת אחת, גופה קופץ. קר לה, היא מביטה סביב, מעכלת. מתרוממת בכבדות וסוגרת את החלון. הנוף אינו בולט, כהה, מסתתר בחשכת הלילה. היא סוגרת את התריס, כשרואה תנשמת קטנה ומרובעת מתעופפת לה ממש קרוב. היא מצטמררת. זה לא מביא מזל טוב.

 

סוגרת את התריס וחוזרת למיטה. לישון היא כבר לא תצליח, להירדם זו משימה לא פשוטה כשהמחשבות לא מוכנות להירגע. בתוך תוכה הנפש גועשת, החוויות מהעבר צפות בה כמו שמן על מים. יש דברים שניסתה להדחיק, יש מחשבות שעדיף לא לחשוב אותן, אבל לפעמים זה בלתי נמנע.

 

נזכרת לפתע בנשיקה הראשונה שלה. לא כל כך מזמן, אבל כל כך הרבה עבר מאז. נזכרת בבגרות הראשונה. כמה לחץ, ואיזה ציון מוצלח. נזכרת בהוא וגם בהוא, הם היו כל כך מיותרים. נזכרת בחברים ישנים, מהרהרת על חברים חדשים, אבל בעיקר...

 

הוא לא מרפה ממנה ולו לרגע אחד. יושב על ליבה כמו סלע. היא מנסה לשחרר ולשכנע את עצמה שהוא כבר המשיך הלאה, הוא כבר הלך, תפקידו בחייה הסתיים, אבל הוא לא עוזב, פוקד את חלומותיה, את מחשבותיה, רגשותיה ונמצא במרכז נפשה.

 

עוצמת את עיניה בחזרה, מנסה להשתיק את הקולות הקטנים האלו שדורשים לחדש איתו את הקשר. די, כמה אפשר. הקולות ממשיכים להציק ולצבוט, כמו שדונים קטנים ורשעים שמקפצים להם ומחפשים אקשן. היא מחזיקה את עצמה. כל כך שמחה שהתעקשה לא לזכור את הפלאפון שלו בעל פה, ורק החביאה את המספר בפתקית איפשהו בחדר. היתה מאושרת שלא יכולה לחטוף את הפלאפון ולכתוב הודעה ספונטנית.

 

כשנרדמה, חלומות פקדו אותה. תקופות ישנות שחלפו להן נראות כחדשות. תמונות שלה כשהיתה תינוקת עגלגלה וחייכנית, תמונות של החבר בכיתה ד' והדובי שנתן לה. התמימות היפה. תמונות של הארנב, השרקן והאוגר. תמונות של אמא ושל אבא וסבא וסבתא. תמונות של חוגים, יצירות, מחשבים וטיולים. כיתה, מורה, מבחנים, פחד, שמחה, כעס, מתמטיקה, ספרות, הניגודים. שבע עשרה במתמטיקה, מאה בספרות.

 

מתעוררת. הפלאפון נפל מהשולחן כשקיבל הודעה רוטטת.

 

תזכורת: " 19.7 היום אני מתגייסת!".

 

התאריך נדחה, התזכורת נכתבה לפני שנה וחצי,

אך הנפש יודעת ומרגישה.