שלום ד"ר. נעים מאד.אני אפרת.
הגעתי כי ארז הביא אותי, הוא מחכה בחוץ כדי לשמוע ממך שאצלי הכל בסדר. אולי ראית אותו כשפתחת את הדלת, גבוה כזה, לובש חולצה סגולה. טוב, לא חשוב אבל הוא הביא אותי לכאן. הוא כבר הרבה זמן מבקש, כמעט מכריח אותי ללכת לפסיכולוג או לפסיכיאטר. לפסיכולוג אני לא אלך בחיים, גם לפסיכיאטר לא הסכמתי ללכת, מה אני משוגעת? בסך הכל אני נורא עייפה ואין לי כ"כ חשק לעשות כל מיני דברים. זה בגלל העייפות, אבל אחרי שגם הוא וגם אמא שלי ממש שגעו אותי הסכמתי לבוא לפגישה אחת לפסיכיאטר, אתה הרי רופא, נכון? אז תבדוק אותי ותגיד לו שאני בסדר, ושיתן לי לישון וזהו.
או קיי, אני מתחילה בצורה מסודרת. אז ככה: שמי אפרת ואני בת 25, נשואה + 2.
תאומים,שני בנים, בני שנה וחצי, אלדר ויובב.
בן זוגי הוא ארז והוא בן 30. כן, הוא בעלי אבל אני שונאת את המילה הזו. מה רע בבן זוגי? הוא בן זוגי ואני אשתו. הוא אוהב להגיד שאני אשתו, אוהב את המילה הזאת.
אנחנו נשואים בדיוק שנתיים. ביום חמישי היה לנו יום נישואים. ארז הזמין את אמא שלי שתשמור על הבנים וביקש שנצא לבלות. ישבנו בבית קפה ולא היה לנו על מה לדבר. ביקשתי ממנו לחזור הביתה וללכת לישון. הוא לא הסכים. אמר שהוא רוצה לבלות איתי לבד מחוץ לבית ולא לראות אותי כל הזמן לבושה בסמרטוטים ורובצת בכורסה בסלון או ישנה במיטה. אני כל הזמן עייפה, אמרתי לך, בגלל זה הגעתי לכאן, לא הייתי מסכימה לבוא בגלל שום סיבה אחרת. אני בסדר גמור, נראה לך שאני משוגעת? אולי תתן לי משהו נגד העייפות הזו וארז וגם אמא שלי ירדו ממני לגמרי?
אז חזרנו הביתה כי התחלנו לריב בבית הקפה ואני נכנסתי למיטה. שמעתי את ארז מדבר עם אמא שלי ולמחרת הוא הודיע לי שאני חייבת ללכת לעזרה מקצועית , כי אי אפשר להמשיך ככה. אמא שלי לחשה לי כאשר הוא הלך להתקלח שהיא פוחדת שארז יעזוב את הבית וישאיר אותי לבד עם הבנים ושהיא, אמא שלי, לא תוכל להחליף את מקומו ושבשביל שלום בית אני אלך להפגש עם פסיכולוג או פסיכיאטר.
לא פסיכולוג. כן, אני מוכנה להסביר לך למה אני לא מוכנה ללכת לפסיכולוג. אני שונאת, לא סתם שונאת, מתעבת, נגעלת ממש מכל האנשים שמדברים על הרגשות שלהם. זה מגעיל אותי ברמות כאלה שיש לי בחילה. כמו שאמא שלי מנסה להתקרב אלי יותר מדי ולחבק אותי ואני מריחה את הריח שלה, אני חושבת שבגלל הבושם המתוק שהיא שמה יש לה ריח כזה חזק, ואז כל מה שיש לי בקיבה עולה למעלה ונתקע בגרון. לפעמים אני ממש חייבת להקיא . כן, לפעמים אני מקיאה, ואם אני אלך לפסיכולוג והוא יבקש ממני לדבר על הרגשות שלי אני אקיא. אני נגעלת רק מלחשוב על זה.
"אני מרגיש מושפל, אני מרגיש פגוע..." איכס, איך אני שונאת את האנשים שמדברים ככה, את מה שהם מרגישים שישמרו לעצמם. זה כמו לשחק ביציאות שלך.
פעם יובב , או אולי זה היה אלדר, לא בטוחה, לא משנה, אחד מהם עשה קקי בסיר ואחר כך הכניס את היד שלו והתמרח בקקי המסריח וגם ניסה למרוח על הקיר, אוי, זה היה נורא, זה היה מגעיל, זה היה הכי דוחה שיש ואני צרחתי עליו ולא ידעתי מה לעשות איתו וארז מיד לקח אותו ושטף לו את הידיים ואמר לי, מה קרה לך? הילד סקרן, את צריכה להבין אותו בתור אמא שלו, זה התפקיד שלך בחיים, להיות אמא ולהכיל אותו. הנה עוד מילה של פסיכולוגים "להכיל", אתה מבין למה אני שונאת פסיכולוגים?
ככה זה לדבר על רגשות, כמו לשחק בקקי של עצמך, כמו לחטט באף בפני כולם. זה אינטימי. מי שרוצה להרגיש שיעשה את זה עם עצמו ולא בפני כל העולם. בחיי שאני לא מבינה איזה אנשים מוזרים יש בעולם ועוד יותר איזה מקצועות אנשים בוחרים להם, מסתכלים באנשים מחרבנים ומתמרחים בחרא שלהם ומעודדים אותם להמשיך.
אתה צודק, התחתנו כשהייתי בהריון. אני חייבת לדבר על זה? אתה לא מבין כבר שאני בסדר גמור? אתה לא יכול פשוט לקרוא לארז ולהגיד לו שבדקת אותי ושאני בסדר?
למה אני פתאום עצובה? אני לא עצובה. אני עייפה. אני לא רוצה לדבר עכשיו, אני רוצה ללכת הביתה ולנוח, היה לי לילה קשה עם הבנים, אפשר כבר לסיים את הפגישה?
אתה רוצה לשמוע איך הכרתי את ארז? ואחר כך אני אוכל ללכת? בסדר. לא זה לא קשה לי. זה נורא פשוט. לארז יש חנות על יד חנות הפרחים שעבדתי בה. לא, עכשיו אני לא עובדת שם יותר. אני עוברת לפעמים עם העגלה ומסתכלת פנימה, יש שם איזה כוסונית שעובדת במקומי. פעם פגשתי את הבוסית שלי והיא אמרה לי שאם אני ארצה לחזור לעבוד אולי היא תסדר לי כמה שעות או משהו כזה. מאד אהבתי את הפרחים, הייתי מכינה זרים מיוחדים, לא תאמין איזה שילובים מיוחדים יצרתי, ציפור גן עדן עם שושן צחור, ליליות ורודות וגרברות, סלסילות צבעוניות של פרחי שדה ועוד דברים ממש משגעים. כן, אתה צודק, מאד אהבתי לעבוד בחנות, אהבתי את הפרחים, את הצבעוניות שלהם ואת הריח העדין שלהם, וגם לפגוש הרבה אנשים אהבתי, היתה לי אז הרבה אנרגיה, לא הייתי עייפה כמו עכשיו.
על יד חנות הפרחים היתה חנות אופניים וממש על ידה נמצאת החנות של ארז. חנות לכלי כתיבה, ועוד כל מיני, קצת צעצועים, קצת ילקוטים, קצת מכל דבר. הרבה אמהות מגיעות לחנות לקנות לילדים המפונקים שלהם כל מיני דברים והוא מקשקש עם כולן. הוא אוהב לקשקש, ביחוד מאז שהוא הפך לאבא הוא מדבר על חיתולים ודייסות, גנים וכביסות, ממש יאכנע הוא נהיה, אחר לגמרי מאיך שהיה כשהכרנו, כשהיה מביט בזרים היפהפיים שהכנתי ואומר שאני מאד מוכשרת וטוב שאני לומדת בשעות הערב אומנות כי זה ממש מתאים לנשמה היצירתית שלי.
בכל פעם שהיה יוצא מהחנות שלו כדי להגיע אליי היה עוצר על יד חנות האופניים ומרחרח . בהתחלה חשבתי שהוא נורא מוזר בגלל האהבה שלו לריח הצמיגים אבל כשהוא הסביר לי שכאשר היה ילד לאבא שלו היתה חנות אופניים והוא מתגעגע לריח של הילדות שלו, הוא פתאום מצא חן בעיני וביקשתי ממנו לספר לי עוד על אבא שלו שנפטר כאשר היה קטן ועל ילדותו בכלל. לא הפריע לי אז שהוא גדל כיתום עני במשפחה מרובת ילדים באיזור הכי גרוע של תל-אביב, אבל עכשיו זה מגעיל אותי. אני לא יכולה להתקרב אליו. אני מפחדת להדבק בדלות שממנה הוא בא ולהדביק את הבנים שלי בחויה הורית שמסתכמת בהרחת צמיגי אופניים.
למה אתה שואל אותי כ"כ הרבה שאלות, מז'תומרת למה התחתנתי איתו? התחתנתי. אנשים מתחתנים כל הזמן, לא? כן, יש קשר להריון, בטח. כשגיליתי שאני בהריון הייתי בשוק. אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטים למה לא נזהרתי וכל זה, זה קרה, ואני חשבתי לעשות הפלה ולחזור לחיים שלי. היה לי נחמד עם ארז אבל לא היו לי תוכניות מיוחדות איתו.
זרמתי, אתה יודע. לא? אתה לא יודע מה זה זרמתי? זה אומר שעשיתי מה שהיה לי טוב באותו רגע, באותם זמנים. ללכת בבוקר לחנות , בצהריים לחטוף משהו לאכול ולהסתובב עם ארז ובערב ללמוד אומנות. בלילות לפעמים הייתי חוזרת הביתה ולפעמים נשארת אצל ארז. הוא גר אז על יד החנות, דירה מסריחה עם שותף תמהוני, אבל לא היה לי איכפת יותר מדי, לא חשבתי הרבה.
כשגיליתי שאני בהריון כעסתי מאד. כעסתי על ארז ועל כל העולם. בודאי שאני לא יכולה להאשים רק אותו אבל כעסתי עליו. מותר לי. מותר לי לכעוס על מי שאני רוצה. אמרתי לו שאין לי בעיה לשלם על ההפלה אבל אני רוצה שהוא יבוא איתי לרופא, לאולטרסאונד, לועדה ולכל הבלגן הזה. ופתאום הוא לא הסכים. לא, לא שהוא לא הסכים לבוא איתי , הוא לא הסכים שאעשה הפלה. אני זוכרת אותו כורע על ברכיו באמצע חנות הפרחים, מושיט ידו לאחור ובלי להסתכל שולף את הפרח שנתפס לו ביד, במקרה זה היה ורד לבן, למזלו, תאר לך שהוא היה תופס איזו חרצית ומגיש לי אותה, זה היה יכול להיות מאד מצחיק. טוב לא משנה, במילא חשבתי אז שהוא לגמרי השתגע. לא חשבתי בכלל להתחתן. זה נכון שלפעמים דמיינתי את עצמי עם השמלה הלבנה וכל זה, האורחים, האולם, השולחנות. כל אחת מדמיינת את עצמה כלה. אבל באותם רגעים חשבתי רק על הפלה, ולא על חתונה. בטח שלא חשבתי שיש לי תאומים, אם הייתי יודעת.......אח..........לא, לא חשוב.
בקיצור, הוא רצה להתחתן, ואבא שלי, חמי, בעצם עכשיו הוא מבקש שנקרא לו נחמיה ולא חמי כי הוא אומר שמי שמוותר על שם האלוהים אלוהים מוותר עליו, וכל זה בגלל שעכשיו כשהוא זקן הוא חזר בתשובה, אמר לי שלפי הדת אסור לעשות הפלה, זה איסור חמור ושאם ארז אוהב אותי ורוצה להתחתן איתי אני חייבת להסכים. אמא שלי לא ידעה מה לומר ורק אמרה שהיא מקווה שיהיה לי טוב בכל החלטה , ושעדיף באמת להתחתן כי ארז בחור טוב, ושגם היא התחתנה עם בחור שלא היה לו כלום והם הצליחו איכשהו להסתדר במשך השנים והם יעזרו לנו לשכור דירה נחמדה, ומתישהו, כשהיא תצליח לשכנע את זיוה למכור את הבית במושב שלה, היא תתן לנו כסף לקנות דירה, ושהיא תעזור לנו עם הילד או הילדה שיוולדו בשעה טובה, ושהעיקר שארז בחור טוב ושהיא מקווה שיהיה לי טוב איתו כי על זוגיות לא טובה שום דבר לא יכול לפצות, וכולם כ"כ לחצו עלי להתחתן עד שהסכמתי. וזהו. השאר ידוע. התחתנו. נולדו לנו הבנים. ומאז אני מאד עייפה. ומרגישה גם מבוגרת מאד, כאילו כל מה שסיפרתי לך קרה מזמן מזמן, אולי לפני איזה עשרים שנה, וגם אין לי חשק לעשות שום דבר, וארז מגעיל אותי, ולאמא שלי יש ריח שגורם לי להקיא, ואני ממש מבקשת ממך שתצא לארז ותגיד לו שאני בסדר גמור, נורמלית לגמרי ואיפה לעזאזל השירותים פה? אני חייבת להקיא.
