|
אני חייב לומר, שלא הופתעתי במיוחד כאשר שמעתי שעמיר פרץ היה המנצח בהתמודדות מול שמעון פרס.
לא במיוחד כאמור, אך גם איני יכול לומר שהייתי בטוח במאת האחוזים שכך יקרה. אומנם, להתמודד מול לוּזֶר, מפסידן סידרתי בהתמודדויות, בתוך מפלגת העבודה ומחוצה לו, עשוי להיראות כתנאי דה לוקס. מאידך, יריב כמו פרס מהווה אתגר, שכן הוא בכל זאת מהדור שכמעט ייסד את המדינה, אף כי הוא אינו מלח הארץ במובן הצבאי כמו רבין. ומדובר באיש מוכשר, עטור הישגים, ובזאת יכירו גם מבקריו הרבים במפלגת העבודה, הרואים כשטות את התעקשותו שלא לפרוש מהחיים הפוליטיים.
במילים אחרות, מדובר בהתמודדות עם לוזר בלתי מוסבר, שכמעט אחרי כל תבוסה מצליח להשתחל לממשלה כזו או אחרות, ממשלת אחדות, או למוסד ממלכתי אחר המתפרנס מהשלום ומהכלכלה המזרח-תיכונית האיזורית או נבנה על תקוותיה.
וכאן אני מגיע לנקודה החדשה. בצדק לדעתי, ואפילו אם שלא בצדק - אין הדבר משנה - פרס אינו נחשב כסוציאליסט של ממש. בכל אופן, עניינים חברתיים אינם בראש מעייניו, אלא לכל היותר תופסים פינה צרה בליבו, וגם משמשים אותו כמכשיר ניגוח בממשלות הליכוד ולאחרונה גם נגד שינוי.
ואילו לעמיר פרץ יש הישגים מסוימים בתחום זה, גם בתחום המעשים אך גם בתחום החזון, ויש לו ההעזה לומר דברים בתחום החברתי באופן בוטה. יש לי תחושה שבמידה מסוימת הועילו לו הישגיו אלה כאן. אף אם אלה לא היו מספיקים כדי להעמיד אותו כמנהיג בעל שיעור קומה, די היה בהם כדי להעמיד אותו כמנהיג חברתי של ממש, להבדיל מעסקן של שכונות מצוקה.
ומבלי להיכנס למלוא הערכה ו/או ביקורת על מדיניותו הכלכלית של נתניהו, שעם חלקה אני מסכים ועם חלקה לא, ניתן לומר במידה רבה של ודאות, שהנושא הסוציו-אקונומי "עלה מדרגה" במערכת פריימריז זו, גם בשל מדיניות נתניהו, גם בשל מצוקות חדשות-ישנות וגם בזכות הצלחתה הרבָּה של ממשלת הליכוד בדיכוי הטרור הפלסטיני.
באופן פרדוקסלי, ייתכן שהשלמת ההתנתקות אף האיצה מגמה זו במקצת.
אף כי חיבור פובליציסטי זה אינועוסק בניבוי תוצאות הבחירות הקרבות, ניתן לשאול האם מבחינת מפלגת העבודה, מחד, ומבחינת ציבור הבוחרים משמאל למרכז מאידך, בחירתו של עמיר פרץ בפריימריז הינה ברכה או קללה, או שמא הדברים משמשים כאן בערבוביה.
כותב שורות אלו סבור, שלמרות נאומו של פרץ בטקס הזיכרון ביום השנה לרצח רבין , אין מתכוון עמיר פרץ "לשבור" שמאלה עד הסוף, ליזום נסיגות חד-צדדיות מאוד מרחיקות לכת ואף להרחיק במשנתו הפוליטית יותר ממרץ, אם כי הוא די קרוב למרץ.
השאלה הגדולה הינה האם ישכיל לחולל מהפיכה חברתית מבלי להטיל את המשק והחברה לתוהו ובוהו, ובפרט האם יוכל לנסח לעצמו סדר קדימויות ברור ועקיב בהגשמת המטרות הרבות בדרך לכינונה של מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית ולהשבתה של מדינת רווחה.
מעניין יהיה לראות, במידה ומפלגת העבודה תרכיב את הממשלה הבאה, האם יעדיף לעסוק בסוגיות שחיתות כאלו ואחרות, בין אם בליכוד או במפלגת העבודה עצמה, על תקן של "ביעור אורוות", כהמשך לחלק מקמפיין הבחירות שלו, או אולי ילך לשינויים מבניים משמעותיים, כגון בביטוח הלאומי, ויטה כתף להמשך יישומו של דו"ח דברת, תוך כמה שינויים מתחייבים.
לא פחות מעניין יהיה לראות, האם במידה ומפלגת המפץ של אריק שרון תזכה בקולות רבים די הצורך כדי להפוך לשותפה קואליציונית בכירה או אולי אפילו כדי להרכיב את הממשלה (באפשרות שנייה זו אני מטיל ספק) - האם ישכיל עמיר פרץ לחבור אל מפלגת המפץ, גם בשל החזון המדיני החדשני שלה, אך גם כדי לרתום את הרוחות הצעירים במפלגתו החדשה של שרון לשינויים חברתיים מתחייבים, תוך הבטחת תמיכתו בהעזה מדינית כזו או אחרת, אף אם זו אינה באה מבית מדרשה של אחדות העבודה ההיסטורית?
עמיר פרץ עתיד לעמוד בפני מבחנים קשים. אני סבור שמבחנים אלה יהיו נוקבים וקשים אף יותר, אם מפלגתו החדשה של שרון תעלה ככוח אלקטוראלי משמעותי בבחירות הבאות.
בהנחה שהחזון החברתי של עמיר פרץ, מעֵבר לסיסמאות ערטילאיות שפה ושם הוא השמיע בשנים יותר רחוקות, כבר פחות או יותר מגובש, ולאור העובדה שיש קבוצה קטנה של אנשים מההסתדרות החדשה שמלווים אותו כבר שנים ושהתמיכה בו בקרב המנהיגים הוותיקים של העבודה כבר גדלה במידה ניכרת - עולה השאלה הגדולה, האם הוא מסוגל להתעלות לגודל השעה. אחת ההגדרות של הפוליטיקה היא "אומנות האפשרי", וימים יגידו האם עמיר פרץ הוא וירטואוז או אמן המילים במסדרונות ההסתדרות.
|
