"היא לקחה מכונת גילוח וגילחה את ראשה.
שיערה אחר שיערה.
קבוצת שיער בלונדינית אחת ולאחר מכן את השנייה.
היא העריצה אותי בכל חלק בגופה לרגע יכולתי להאמין שהיא מוכנה למות בשבילי.
היא הייתה מוכנה ללא הרף.
היא עמדה שם.
45 ק"ג של עצלות, חוסר אונים , רעב בעיניים לרצח המוני, רעב בעיניים אליי.
היא העריצה אותי.
יכולתי לרגע לדמות את האהבה שלה אליי למן משימה בלתי אפשרית.
אבל היא הייתה אפשרית.
היא סדקה את גולגולתי באגרטל שאימי קנתה לי ליום ההולדת 57 שלי ואמרה : "שלך לנצח אתה פשוט צריך להבין... בחורות כמוני וגברים כמוך הם יעוד" אבל אני אפילו בחוסר הכרתי הבלתי נלאית יכולתי לשמוע אותה אומרת את זה.
רחוק רחוק מאוד בתודעה שלי שמעתי אותה לוחשת את זה.
קירחת ככל האפשר , נמוכת קומה, דם בעיניים, לא בעורקים הריקים מדם שלה.
בעיניים.
היא הייתה מלאת שנאה.
לא הבנתי כ"כ מדוע היא שונאת ואת מי היא שונאת .
"אתה צריך תמיד להקדים את האויב שלך מלנקוט עמדה נגדך" היא לחשה.
שהתעוררתי היא הייתה שם.
יפה למראה, נחותת אופי, שופלת כתפיים קדימה מלטפת את ראשי גם כן.
"אתה הכל יכול מבחינתי, מוכנה למות בשבילך"
אני לא רציתי את הכוח שלה , לא רציתי שהיא תעשה את כל יכול בשבילי אבל לא היה צורך לומר זאת .
היא עשתה.
יום לאחר מכן.
היא עומדת שם בתצפית.
מגולחת שיער, אודם אדום מזעזע , גבות מרוטות , אף מנופח מהמתח וזיעה קרה ניגרת ממצחה, היא פחדה יותר מכל.
אך הייתה אמיצה עם כל זה.
לא ביקשתי ממנה לעשות זאת אך היא הייתה עקשנית.
עקשנית יותר מכל בחורה שהכרתי בחיי העשירים .
יותר מכל בחורה שיכולתי להשיג רק בעזרת אחיזת עיניים מטופשת כי הריי זה אני אחריי הכל.
זה אני עם המרצדס המשופרת , עם העיניים שקורעות את המבט שלפניי , אינן מוכנות להתפשר , זה אני שעומד מאחוריי כל משימה.
אבל היא עמדה שם כמו שאמרתי.
מכנס שחוק מימיי הביניים , חולצה של הייל היטלר ומוות בעיניים.
היא עמדה שם.
כמו תלמידת הנוער החלוץ של היטלר.
אני יכול לומר לכם שהיו רגעים שפחדתי ממנה.
מעולם לא ראיתי מבט כחול כ"כ ריק עד שהבטתי לה בעיניים .
היה לה מבט כחול.
היה לה מבט של מוות.
באיזה שהוא מקום אני יכול לומר לכם שאהבתי את זה.
מדוע?
כי לא היה האומץ לעשות זאת .
היא הייתה החיילת שלי בלי שהתבקש ממנה להיות.
היא העריצה כל החלטה שלי כאילו הייתי בעצמי היטלר בחוסר כבודו ובחוסר דמותו.
יכולתי להרגיש את העוצמה נכנסת לי באיבר אחר איבר.
מתעצמת מרגע לרגע.
זוחלת בדמי , לוחשת בתודעתי, מכאיבה לאיבר איבר מנסה לומר לו "היי זו אני רק תבין זה ייקח רגע אבל אז זה יחלוף" וזה חלף.
זה ממש חלף והרגשתי דבר אחר.
הרגשתי מישהו אחר ששולט בגופי.
זה הייתי אני ועוד כמה אנשים בי.
הוא עמד מולה.
ואמר לה את המילים שהיא רצתה לשמוע....
היא רצתה לעשות את זה בדיוק כמו שרצתה מההתחלה.
בדיוק כמו שגילחה את שיערה הזהוב ותלתליה המושלמים.
היא רצתה שיאמר לה: "תהרגי אותי"
היא עמדה מולו.
מלאת עוצמה חסרת פחד, חסרת מעצורים.
היא עמדה מולו , כיוונה הישר לתוך הנקודה שרצתה ...
וירתה הישר לתוך המוח המבריק מאחוריי הכל.
היא ירתה בו .
במנהיג.
בהיטלר שלה.
בליצן שלה.
בובה מתנפחת של הזיה מטורפת.
הבובה הייתה היטלר , והיא הייתה חנה ניצולת שואה שהבטיחה את נקמתה במנהיג.
היא ניצחה והוא מת."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
סיפור זה מוקדש לאמיל חברתי היקרה מאוד.
