~2~
ברגע שהאפור הגיע מספיק קרוב אל החיה הגוססת, הבחין באפור נוסף, גבוה - ככל הנראה בגילו שלו - שוכב על המושב שעל גב הזנבאור, מחצית פניו כוסתה במסכת נכושת - כך נראה - הקשורה אל ראשו ברצועת עור חזקה. תחת גלימתו המאוטרת בקישוטים ציבעוניים - של חום, כתום, שחור ולבן – הבחין כי הזר אוטף בידיו ילדה צעירה. הוא שיאר שהייתה זו ביתו, ולא רק בגלל הדימיון שבפניהם.
החד-שן המקולל הזה, חשב לעצמו האפור, מביט על גוש המרחרח את הזנבאור הענק, ומשקשק את זנבו בהילעבות כה רבה עד שנדמה היה כי הולך הוא להיתרומם מהאדמה. למה היית חייב לרוץ לעבר אזור הרעש? יש לנו מספיק צרות משלנו לטפל בהן, בוא נלך לפני שהם היתעוררו... בוא...
אך הוא גם לא ציפה מהחיי הפרימיטיבית הזאת לקרוא את מחשבותיו. ואפילו אם יכול היה, גוש בחיים לא היה נוטש מישהו בצרה, הוא ישאר כאן ליד שני הזרים עד שהאפור יועיל בטוב ליבו לגשת ולסכוב את שני האורחים הלא צפוים בכלל אל ביתם המעורר רחמים.
מי בכלל אמר שהחיות דומות לבעליהן? איזו מין חיי מעצבנת זו שלא יכולה להיתחשב בבעלה ולעזוב את שני הזרים לגורלם. אוֹך... לאיזה חרה הכנסת אותי הפעם גוש? אני משאר שלא שלך...
האפור הרים את השניים בשני ידיו מבלי להיתעמץ, אילו היו לכריות פוך - אפשר היה לראות את הזוהר הכחול כהה מתפשת בכל גופו ומבליט את שריריו בזמן ההרמה. לפחות גוש נראה מאושר והחל לרוץ סביב בעליו הפונה אל כיוון הביקטה, מה שאי אפשר לומר על האפור המפוקפק. ולמרות מרירותו הוא נראה מלא כוח וצעד כה מהר עד שנדמה שיכל פשוט לרוץ.
~3~
"רוץ!"צעק אפור צעיר ויפה תואר קורעה את מייתרי קולו. קשה היה לראות את פניו או להבין מה מתרחש בגלל איזשהם ארפילי תישתוש מוזרים אשר היתעופפו בכל מקום - כמו עדשת מצלמה לא מכוונת. ברקע נשמעו גלי ים המתרסקים בסלעים ונשכבים גוססים על החוף. אי שם מתוך מעמקי הארפל נשמע צליל פעמון מהודהד וריחו החריף של מלח הים היתערבב עם ריחות הזיע של הצעיר.
"רוץ! למה אתה מחקה?!!!" צעק שוב הצעיר לעבר חברו - כך נראה - והצביע אל כיוון הספינה הענקית אשר עמדה מאחוריו.
"סליחה..." השיב חברו מפשיל את ראשו "לא הייתה לי ברירה"
לפתע שני יצורים לבושים בגלימות שחורות בעלות ברדס, גדול ומחודד אשר כיסה בצילו את פניהם, יצאו מתוך הארפל ונעמדו לצידי חברו של הצועק. מתוך הברדס יצא אור כחול כהה חזק במיוחד ונראה שקרניו יכלו לחתוך כל דבר אפילו את המתח אשר הישתורר כעת בין הארבעה.
"אינך מבין אפילו מה עשית..." אמרו שני היצורים כאחד בקול עמוק וצרוד הכולל בתוכו את דימוי צלילה של מקדחה חשמלית. "איפה השניים האחרים?! תענה, ואולי נחוס על חייך."
"תתעורר..." השיב הצעיר.
"מה? על מה אתה מדבר?" השניים נשמעו מבולבלים.
הארפל היתחזק עד שכל מה שאפשר היה לראות הוא את הצבע הלבן.
"תתעורר..."
~4~
"תתעורר" אמר האפור אל הזר אשר מצא במדבר, שותף את פניו במגבת רתובה. "חתיחת חלום חלמת... צעקת כאילו שמישהו רצח אותך"
"איפה אני..." קשה היה להבין את דברי הזר מכיוון שקולו היה צרוד וחלש כשריקות נשיפת רוח קלילה. הוא ניסה לראות את סביבת הימצאותו דרך עינו הטובה אשר לא כוסתה במסיכתו המוזרה אך עינו הנפוחה והמלאה בוורידים אדומים שרפה מאור השמש החלש אשר הצליח לחדור דרך כמה חלונות קטנים הדומים יותר לסדקי ענק. למרות שכל מיצמוץ עינו הישתווה להישתפשפות בנייר זכוכית, הוא ניסה שלא להראות את הכאב החונק את גרונו. הוא לא יכל להיסתכן בתמימותו, האיש שככל הנראה הציל את חייו יכול היה לעשות זאת לכל מתרה, טובה או רע. אך לפני שיברר זאת הוא חייב לשמור על קור רוחו ולא להראות את חולשתו לאוייב או לחבר - יהיה אשר שיהי.
ראייתו של הזר הייתה מתושתשת והוא הניח שעדיף לו לסגור את עינו לעת עתה, גם כך אין שום תועלת מהצבעים המעורבבים אשר ביצבצו מולו.
"באמת עדיף שתסגור את עיניך. מחר תתחזק ואני משאר שכבר תוכל לראות טוב יותר, אני מכיר את השפעת האור על העיניים במדבר שכוח האלים הזה. בוא נגיד שזו הייתה אחת הבעיות הראשונות שלי כאן."
"איי...פו...?" שוב הזר ניסה לומר משהו אך היו אלא רק נשיפות כבדות בהן הושקע מעמץ רב.
"איפה הבת שלך? היא בסדר. השכבתי אותה לישון על המיטתי, אף פעם לא היו לי אורחים כך שאצתרך לישון על הספא הלילה. אך זה לא חשוב כרגע, מה שחשוב הוא שתנוח כמה שאתה צריך וכשתהיה מוכן תוכל לספר לי – אם תרצה כמובן – מה מעשיך כאן במדבר אלן."
"א-" הזר רצה לומר דבר מה אך האפור השתיק אותו בכך שהניח את עצבעו על שפתיו.
"ששש... אתה צריך לנוח עכשיו. הדבר האחרון שאתה צריך לעשות זה לדבר. לפי מצבה הבריאותי המצויין – יחסית אליך – של ביתך אני מבין שנתת לה את כל המים שהיו לכם, וגרונך הפך להיות יותר יבש מהחול במדבר המזורגג הזה. אז תחסוך במילים, אני אתן לגוש – החד שן שלי – לטפל בך"
החייה המגושמת היתקרבה אל זרועו הפרוסה של הזר ובתנוע עדישה ועצלנית נעצה את שנה האווה אל תוך הוריד הבולט תחת עורו האפור. החד שן נראה יותר ממרוצה ברגע שהחל להשמיע קולות של מציצה ומזיל ריר על היד, אך הזר לא נע.
"אני משאר שאתה מכיר את יכולת הריפוי המופלאה של החיות הללו. הממזר הקטן ניזון בדם אדום, חם ותרי אך בתמורה הוא מזרים בעורקך נוזל מרפא ומזין. מאוד שימושי - בעיקר במדבר המת הזה" נראה שהזר נרדם או היתעלף מהמחסור בכוחותיו אך הוא יחיה, ועוד איך הוא יחיה. "כן, תישן. אני משאר שאלך להמשיך בעבודתי חסרת התועלת... נתראה מחר"
האפור ניגש אל חדרו לבדוק מה שלומה של הילדה הקטנה. היא שכבה על מיטתו לבושה בשימלתה המלוכלכת בחול המדברי, שיערה השחור כיסה את פניה השזופות.
תשני חשב האפור, הוא ניסה למצוא את רגשות הרחמנות כלפי הילדה או אולי אפילו אהבה. אך כל אותן רגשות נקברו עמוק בתוך אפלת הכחול שבתוך עיניו. אולי זו הייתה אחת הסיבות בגללן לקח את שני הזרים לביתו, מין תקווה להיתעוררות רגשותיו, אך הייתה זו תקוות שווה. תשני טוב טוב. נקווה שאביך יוכל כבר לדבר מחר, יש לי הרבה על מה לדבר איתו.
הילדה פלטה הנחה בשנתה והיתהפכה במיטה לצד השני. היא ישנה כמלאך, תמימה ויפה. האפור לא ראה זה הרבה שנים מלאכיות, ובתח שלא כאלה יפות. הילדה האחרונה שראה, כה תמימה ויפה, טובת לב ורחמנית הייתה סניקי... אבל זה היה מזמן עוד לפני שאיבד את רגשותיו ואת כל השאר.
"מחר..." הוא לחש לעצמו ויצא מהחדר אל כיוון פתח דלת היציאה, אל החולות האין סופיים של אכזבה וכישלון.
מחוץ לביקתה נראה "המוט" קרב אל היתמלאותו בחשיכה הקרה, אי שם למעלה במקום הלא ניתן לראיה ברורה לעיני יצור פשוט, כמה מין ערים גדולות החלו להדליק את פנסיהם, אך את סדקי אנרגיית האור הענקיים אשר ניפרסו ללא מתרה פה ושם על אדמתו של האל אנטוקס, יכל לראות אפילו הברנש הכי זקן בכפרי האפורים.
"צריך לסיים לפסל את היבולים עוד לפני שהחושך ירד" אמר האפור כהרגלו לדבר עם עצמו, והרים דלי מים וצינצנת מלאה באבקה אדומה-סגולה זוהרת, "כמו שסבתא שלי נהגה לומר 'סיים את המלאכה ותזכה למנוחה'. נהגה לומר, זה כבר הפך להרגל להיתייחס לכל חיי כעבר, כאילו שכבר אין מקום בשבילי בעתיד המיסטורי - אבל למה לא?! אולי שני הזרים הם מין סימן מהאל אנטוקס ששנותי האפלים הולכים להיסתיים..." האפור נאנח בכבדות והחל לפזר את האבקה הזוהרת בחול הזהוב, "כן בתח... תמשיך לחלום. איש אינו מסוגל לברוח מ'קללת מהניזקים'."
האפור החל להרבב את המים, החול והאבקה הזוהרת ביחד. אורו המתחלש של המוט הפך לסגלגל אך סיפק לאפור את התאורה הנחוצה לפסל משלושת החומרים פיסלי מאכל. כמה דמו לירקות ולפרות וכמה דמו לממתקים מוקרמים אך היו אלה רק מים, חול ואבקה מוזרה - לעט אתא...
