הליכה לאורך הירח.

היא הולכת.

פעם חשבה שההליכה המהירה שלה תבריח את המחשבות והפחדים מהראש הקטן שלה.

הם תמיד יהיו שם.

אפילו ללעוג לעצמה היא לא מצליחה כמו שצריך.

החיים המבוזבזים האלה שניתנו לה במתנה, נלקחים ממנה לאט. אף אחד לא יפסיק לנגוס ממנה ולהרוס את חייה...אף אחד...וכולם.

החיים ממשיכים להיות אפורים, אפילו בשבילה, ילדת השקט והרוח.

ההיא שמחוברת לאדמה ולפרחים.

'הפריקית' כמו שנהגו לכנות אותה בצעירותה.

היא כבר לא צעירה.

בת 21 לפחות. אישה שעוד נראית בגיל 16, מפותחת משהו ומתלבשת ברישול בבקרים.

היא תעמוד כל בוקר בתור לקנות את החלב והלחם ראשונה.

ואז היא עולה. מסתגרת בחדר ומסרבת לראות איש.

למזלה, מצאה דירה לא גדולה במרכז. משהו צנוע שיספק את מטרותיה.

לא שיש לה כאלה.

פשוט לחיות בשקט.

אבל הם חייבים לבוא ולהרוס לה את זה.

מה היא כבר ביקשה? רק שקט... שיניחו לה...

היא ממשיכה ללכת לאורך הירח בשקט שאופייני לה...המים מנצנצים במין כסף-אפור ונותנים לים מראה קסום.

לא. אין דבר כזה קסם.

ושוב, המחשבות האלה על החיים המבוזבזים. החיים האלה שאפילו מישהו לחלוק איתו אין לה.

פעם היו. היו הרבה.

פעם, כל שבוע היה מישהו אחר. אבל נמאס לה.

אפילו הריגוש שבסקס כבר לא היה והיא נאלצה לזייף את מה שנקרא "אורגזמה".

אבל זהו. לא עוד. היא החליטה שהיא מתנזרת מגברים אחת ולתמיד. לפחות לשנה הזו...

הו, אבל על מי היא עובדת? היא בחיים לא תצליח להתגבר על הרטט שאוחז אותה בכל פעם שגבר אומר לה מילים שמזכירות לה לעיתים,

את אחד מסיפוריו של שייקספיר.

השמיים מתבהרים להם לאט, והיא חוזרת לביתה לישון כשעה לפני זריחת השמש.

ב6:40 היא מתייצבת במכולת, מוכנה בתור לקחת את החלב והלחם שלה.