עמדתי בפתח הדלת, רועדת וחוששת. האוויר הקר והדחוס הקפיא אותי לחלוטין, גם ככה לא הייתי לבושה כל כך טוב. פיסות אור קטנטנות השתחלו להן מתוך האפלה, ורק פסים לבנים יכולתי לראות בתוך כל החושך הזה. אימצתי את עיני, שכבר החלו להתרגל לחשכה, והתמקדתי בנקודה אחת.
משב רוח פתאומי הרתיע אותי לאחור, דלת העץ כמעט ונתרקה. הצמדתי אותה בחוזקה לקיר ובצעד נחוש ביותר נכנסתי פנימה. קול טריקה חד נשמע מאחורי, מאוחר מדי לסגת לאחור.
צעדתי בצעדים ספק כושלים ספק אמיצים בתוך העלטה הכמעט מוחלטת. חשתי איך כל גופי נדרך למקרה של. התעלמתי מכל הקולות הקטנים שצצו בראש, אותם קולות שהתחננו שאסוג לאחור. המשכתי הלאה, ועם כל צעד, בטחוני התחזק. פיסות האור התגבשו לחלקים מכובדים של לבן זוהר, ויכולתי לראות שולחן מרובע גבוה, שמתוכו בוקע אור. בתוך השחור ניצבה לה נקודה מוארת אחת. התקרבתי לשולחן.
האור החזק האיר את עיני ואף סינוור אותי. מיקדתי את מבטי והסתכלתי למטה. במרכז השולחן ניצבה קופסא קטנה עשויה עץ דהוי. הושטתי אצבע ונגעתי בקופסא. רוח העיפה את שיערי לכל עבר, ותפסתי בקופסא בחוזקה.
פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי שרועה על דשא. ראשי כואב ומסוחרר. שיערי היה פרוע ומלוכלך בחתיכות דשא ואדמה. נעזרתי במרפקיי על מנת להתרומם מעט. לא האמנתי למראה עיני.
היא נראתה בדיוק כמוני. רק שהשיער שלה היה מסודר. לא ממש חלק, קצת גלי, בצבעים זהובים. היא לבשה את הבגדים שאני לובשת, והבעת פניה חתומה. הבטתי בה בתדהמה, היא השיבה לי מבט שותק. התאמצתי והצלחתי לקום מהדשא, היא התרוממה ממנו בקלות. רציתי לדבר איתה, לשאול אותה מה קורה, אך היא סימנה לי לבוא אחריה, וכך עשיתי.
היא הובילה אותי למעין איגלו כזה עשוי ענפים. עלים ירוקים בצורת לב השתחלו להם מבין ענפי העץ הגמישים. היא הביטה למעלה, למרכז האיגלו, שם היה תלוי מפתח קטן. שרוך עור חיבר אותו לשם. תהיתי כיצד אני אמורה להגיע לשם. הסתכלתי עליה, היא התיישבה בצד ולא הביעה דבר. הבנתי שאני לבד במערכה. חיפשתי סביבי מקל או משהו ארוך שבעזרתו אוכל למשוך את השרוך. לא מצאתי דבר בתוך האיגלו, וכשהתקמתי על מנת לצאת החוצה, נזכרתי בקופסא שיש לי ביד. קופסאת העץ... ניסיתי לפתוח אותה, אבל משיכה קטנה גרמה לי להבין שהיא נעולה, ושהמפתח שתלוי אמור לעזור לי לפתוח אותה.
קפצתי גבוה והרמתי את היד. לא הצלחתי. ניסיתי שוב, ושוב. ואז הדמות שלי קמה ממקומה והביטה בי בשקט. היא לא דיברה, אבל הרגשתי שהיא מנסה להעביר לי משהו. היא הביטה עמוק בתוך עיני, ולפתע הבנתי. אני חייבת לרצות, לרצות בכל ליבי.
כופפתי את ברכיי וניתרתי גבוה יותר מאי פעם. היד שלי נפגשה עם המפתח הקטן ותלשה אותו בזריזות מהשרוך. בחוסר סבלנות מובהק, השחלתי את המפתח אל פתח הקופסא, והיא נפתחה בקלות.
בתוך תחתית קטיפה סגולה נחו להן שש סוכריות.
הראשונה, סוכריה עגולה ואפורה שנראית חסרת טעם.
השניה, סוכריה עם עטיפה שכתוב עליה "חמוץ-מתוק".
השלישית, סוכריה להעלאת האנרגיה.
הרביעית, סוכרית קפה איכותית ויוקרתית שנכתב עליה סיפור בעבר.
החמישית היתה בעצם שוקולד עגול קטן בתוך עטיפה צהובה נוצצת.
השישית, היתה סוכריית טופי בטעם תפוז.
הדמות התקרבה ונטלה ממני את הקופסא. מבטה כל כך מסתורי ועם זאת, כל כך גלוי. הרגשתי בדיוק את מה שהרגישה. היא הביטה על הסוכריות.
היא לא הבינה את פשר העיניין, אך הסקנות גברה עליה והיא החליטה לטעום את הסוכריה העגולה והאפורה, כי למראית עין, נראתה כבלתי מזיקה. לפתע חשה קרירות בכל הגוף, תחושה כזאת של בדידות, ניכור, וירקה את הסוכריה מיד.
הסוכריה השניה פיזרה טעמים מתוקים ומענגים בתוך פיה, והיא חייכה לעצמה. זאת סוכריה מצוינת. אך לא עברה דקה וכבר המתיקות התחלפה בטעם חמוץ, צורב, כואב. היא ירקה את הסוכריה, וזו השמיעה רעש תוסס כשפגעה באדמה.
השלישית אכן הכניסה בה מרץ רב ורצון לקפוץ ולהשתולל ולצחוק ולאהוב. אך המרץ נגמר די מהר, והותיר בה תחושה של עייפות.
הרביעית גרמה לה למחשבות של "אם היה לי מיליון דולר, מה הייתי עושה איתם... כמובן שרוכשת...." והמחשבות האלו, בשילוב של טעם קפה יוקרתי, גרמו לה לירוק בגועל את הסוכריה המרובעת החומה.
החמישית היתה מתוקה, טובה ונעימה. כל כך מתוקה, כל כך מושלמת, שפשוט התנדפה לה מן הפה כלא היתה.
השישית היתה קצת חמוצה, קצת מתוקה, קצת קופצנית, קצת יוקרתית, קצת מעיניינת בפה, קצת מענגת. היא לעסה את הטופי הכתום והרך ונהנתה משלל הטעמים והתחושות שהוא שיחרר בתוך פיה.
את העטיפה הושיטה לי.
אותה שמרתי עד היום.
