...
הייתי בכפר קטן שנמצא באזור טוסקנה, מחנה קטן ליד פלג נחל, סמוך לפסי הרכבת. המון מפעלים שקשורים בתעשיית יין ובתי יקב. כששיחקתי את המשחק שלי למדתי להכיר אנשים מעניינים מבני המקום, מה שלא היה קורה לעולם בנסיבות אחרות, אם לא הייתי יוצא משטח הבועה הקטנטנה שלי.
בעל בית קפה קטן המליץ לי להגיע לעיר גדולה שהייתה בסמוך, עמד להתרחש שם פסטיבל רחוב גדול, יצאתי מהאזור הכפרי והתקדמתי אל העיר הגדולה, חיכיתי בתחנת הרכבת עד לבוא הרכבת, הלילה עבר
ובזמן ההמתנה סיכמתי לעצמי בראש את המאורעות המשונים שעברו עליי, זה לא היה ממנהגי להמציא לעצמי משחקים ולאמץ התנהגויות יוצאות דופן, סיכמתי לעצמי את כל הסיפור בתובנה שיש בי גם שד וגם מלאך, שלשתי הישויות האלו יש צורך להתבטא בקיום שלי, שהשד שבי הוא מפתח לחולשות שצריכות למצוא מקום לביטוי, אך זה גם יותר עמוק, מדובר באנרגיה מסוימת של הרס עצמי שצריכה להתרוקן, והדמות הטובה היא בסך הכול הדימוי שלי שבו אני שואף לשלמות ולטוהר, איך יכול להיות שבמשך כל חיי שתי הישויות האלו היו חבויות מעיניי? חתמתי על הסכם שלום שנערך בין שתי הדמויות
המנוגדות, מעין הסדר שערכתי עם עצמי ודימויי, אחרי הכול שיתוף פעולה יועיל לכל הצדדים שמעורבים, השדים ישרתו את המלאכים, יחזקו אותם מלמטה, יעניקו להם את התמיכה לה הם זקוקים והמלאכים בתמורה ישחררו את הרסן הכבד, יפתחו פתח לחולשות להתבטא ויואילו בטובם לאפשר לצרכים בסיסיים לממש את עצמם. כך המשכתי הלאה במסע שלי, אפוף בעשן מבושם של סיגריות עליתי על הרכבת וירדתי בעיירה שנראתה כאילו היא לקוחה מציור, הדבר הכי בולט היה נהר אדיר מימדים שזרם בסמוך לעיירה, העיירה נמתחה לכל כיוון על פני מישור רחב ועל ההר שניצב בסמוך כמו הולחמה חומה כתכשיט, עיר עתיקה מלאה בסמטאות אבן מתפתלות בין עצי זית וצמחייה ירוקה.
תכננתי להקים מופע רחוב ולהשתתף בחגיגות הפסטיבל, נרשמתי כאמן אורח באדמיניסטרציה של צוות ההקמה וניגשתי למלאכה, היה עליי להכין תלבושת לדמויות שלי, את רוב הזמן הפנוי שלי העברתי כשאני מכין את הציוד הדרוש ומתכנן את ההופעה שלי. בשביל התלבושת של הדמות הלבנה קניתי בד לבן גדול וגס, ביצעתי תכנונים וחישובים ולבסוף חתכתי את הבד לשניים, השקעתי הרבה מחשבה בתהליך ואת שלבי היצירה של התלבושת הלבנה אפפו רגעי שלווה שדמו עד מאוד לאותם רגעים שחלפו עליי בזמן שגילמתי את הדמות. כמו במין שלווה עמוקה במצב שמזכיר לי מעל הכול תפילה הכנתי לי מכנסיים ארוכים וחולצה ארוכה, הבד הלבן הספיק לי בדיוק, הייתי מרוכז וממוקד ואת שני הפריטים תפרתי ביד, בסבלנות ואיטיות, התוצאה הייתה מאוד מוצלחת.
מיותר לציין שגם המעגל החברתי שלי גדל, פגשתי זוג מטיילים איטלקיים וביליתי במחיצתם, בזמן שתפרתי את התלבושת שלי הם עסקו בקיבוץ נדבות תוך כדי הופעה בניגון ובשיר, התחברנו די מהר ואף על פי שלא הבנתי כל מה שאמרו לי ביקרנו זה את מחנה של זה ובישלנו ביחד ארוחה או שתיים. בשאר הזמן התאמנתי על הציוד שהכנתי בכיכר העיר ומדי פעם עצרתי כדי ליהנות מהגלידה המשובחת.
את התלבושת השחורה עשיתי בחיפזון, ממש לא השקעתי בפרטים הקטנים והסתמכתי בעיקר על אלתורים וחיקויים, מצאתי בחנות לחומרי בניין את רוב החלקים שהיו נחוצים לי, אחד מהפריטים היה למשל רצועת גומי דמוית עור, את הרצועה כרכתי על החלק העליון של גופי וחיברתי עם סיכה, זה התאים באורך ולא היה צורך לתקן, מאוחר יותר מצאתי חתיכות מתכת, חלקים של הברגות או שייבות ופשוט הדבקתי אותם בעזרת דבק מגע זול לרצועה, בזמן העבודה כמובן שעישנתי ושתיתי בירה.
הזמן עבר ומועד פתיחת הפסטיבל התקרב, העיר הקטנה התמלאה בעוד ועוד אמנים וכל מיני סוגים של ביתנים צצו כפיטריות לאחר הגשם. ערב רב של תרמילאים ותיירים צבא על פתח העיירה, על פני כל המישור ובכניסה לתחנת הרכבת, פתאום מצאתי את עצמי בתוך חבורה עליזה של איטלקים, אותם בני זוג שהתיידדתי איתם היו החיבור, אך המכנה המשותף החזק היה יצר הנדודים וההרפתקאה וחוסר האמצעים, לייוה אותנו כלב שמן וגדול שהיה נראה קצת חולה, לכלב קראו בטהובן וגם הוא כמו בעליו האיטלקי עצרו מדי פעם בפעם בצד הדרך כדי להקיא, לפחות אצל הבעלים היה ברור שזה נובע מעודף אלכוהול.
בכל זאת חבורה עליזה, יצא לנו לטייל יחד פעם אחת וללכת לבריכה הציבורית, היה די נחמד ולו בשל ההזדמנות הנדירה למקלחת חטופה, כפי שכבר ציינתי מקודם, החיים בחוץ כלל אינם קלים, יש לשמור כל הזמן על הציוד הכבד ולנטוש אותם מפעם לפעם בחרדה קלה. יש לדאוג להכנת הארוחות וכל פעם צריך להצטייד בצורה כמעט חד פעמית, מסובך אך עם זאת שווה כל רגע.
ובפרק הבא אני ארחיב את הדיבור על ההופעה שלי, מה למדתי כשעשיתי אותה ומה הבנתי, אתם מאזינים לרדיו של רשת 9 , שיהיה לכם יום נעים ויפה.
