"מפדלת באופניים החדשים שקנו לי ליומלדת אני מביטה בהם (כמעט מתנגשת במשאית שמולי)
צבועה באדום כמו פנים עצמות האדם , חלק מהעצמות שלה שחורות וחלקן לבנות.
אך האופניים שלי, הם האופניים שאני מפדלת עליהם מרצון לגדול.
נוסעת כברת דרך אני נופלת .
הישר על הפרצוף.
אבן כושלת אחת גרמה לי דימום בצידי הפרצוף ושפשוף אומנותי ברגל ימין.
הגוף שלי שרף.
רציתי לצרוח.
לבכות כמו ילדה קטנה לא בחורה של כוח סבל .
אך במקום זה ישבתי זרוקה בצידי צלע ההר התלול ש"עצמות" האופניים האדומות שחורות לבנות שלי מונחות זרוקות בצד נראות מחייכות אליי לראשונה ולוחשות :"תמיד הפעם הראשונה כואבת , בפעם השנייה את תתחילי להנות " אך אני הייתי בצד מעין כדור מדמם כואבת ושותקת.
לא יכולתי לפצות אפילו אנקה ולו הקטנה שביותר מרוב שכאב לי.
צולעת אני מדדה אחר עצמות האופניים החדשות שלי ולא מוותרת.
"אפשר לקבל את הפעם השנייה עכשיו?" שאלתי את "העצמות".
"זה יהיה יותר כואב " הם ענו לי ואני פידלתי יותר חזק , שריר התאומים הכאיב לי בעוצמתו , שרירי הירך איימו להיתפס לי , הריאות החלו צורחות , הניקוטין יצא בכל גל של זיעה מגופי והנשימה , היא יצאה ממני הפעם באנקה גדולה, הזעתי. נהנתי ,דיממתי .
הנצחתי את "העצמות" הערב .
לפחות כך חשבתי.
הנחתי את "העצמות" בכניסה לבית.
הם נצצו, בחיי שכך.
הם נצצו ! (אולי בגלל שיחלתי את המתנה הזו כ"כ הרבה זמן)
"מחר "הפעם השנייה" היא תהיה יותר נעימה."
הזעפתי פנים . אל "העצמות" .
אך נראה שהם לעולם היו בלתי מנוצחות.
הם נתנו לי להרגיש שניצחתי אותם.
יום למחרת .
בוקסר קצר שחור חזיית ספורט ירוקה ונעליי הספורט החדשות שמיקי קנה לי (מיקי זה אבא שלי) ניו באלנס אפורות , בדיוק הצבע שמתאים לאותו יום.
כן היה חורף.
תמיד חשבתי שלפדל בחורף זה מעניין.
זה כאילו אתה מנסה להוכיח לחורף שמבחינתך אתה זה שקובע את העונות וכרגע? קיץ מבחינתך.
כרגע? אתה מזיע, מתנשף , שוכח מטיפות הגשם שמרגישות כמו מחטי אורן בכל הגוף רק מרגיש אותם כמשהו שמרגיע את הסערה שמשתוללת בך , השרירים מתנפחים והאדרנלין דוהר בך כאילו הייתה לו דמות.
אתה .
ואתה כמעט חושב על כלום וכמעט על הכל.
אתה מפדל ושוכח מהגשם כמו שאמרתי , שוכח מהחבלות של יום לפניי (אני חושבת על זה ועדיין יש בי חלק שרוצה לבכות ולא להתכדרר כקיפוד מפוחד)שוכח מהכל... דוהר דוהר דוהר...
והנה לה.
הפעם השנייה .
נופלת הישר על אותו שטח מדמם ואפילו יותר.
הפעם צרחתי . לא מכאב כי אם "מהעצמות" שהבטיחו שהפעם השנייה תהיה יותר נעימה!!!
ירקתי דם, וכרעתי על האדמה הלחה כמו אישה הכורעת ללידה .
הברך דיממה וצדדי שווים הם כרגע בחבלותיהם.
לא התכדררתי הפעם.
ישבתי נוזלת מדם מגובנת מניחה את ידיי על ברכיי במן תנוחת ייאוש . מתנשפת ולא מבינה.
למה אני נופלת לעזאזל כל הזמן ? חוסר קורדינציה משוועת ?
כל האבנים אוהבות להתנקש בגלגלי האופניים שלי?
מפנה ראש "לעצמות" הם שם זרוקות ולו שריטה אחת אין עליהם.
בחיי שכך!
זוחלת אליהם במהירות כאילו אם זה לא יקרה הם יצמיחו רגליים ויברחו ממני מלתפוס אותם.
הופכת אותם ,ממששת אותם כמו בן אדם היקר לי הכי מכל , מחפשת דם אנושי.
אך שריטה ולו אחת לא הייתה.
"העצמות" היו מבריקות בדיוק כמו שקניתי אותם.
הכל היה במקום.
הנחתי להם.
הנחתי לי.
החיוך הערמומי חזר אליי מהם!!!
מ"העצמות" אדומות שחורות ולבנות שלי!
"הפעם השלישית בעלי ניסיון לוקחים אותה כאתגר. אנשים עם אופי."
"הפעם השנייה הייתה אמורה להיות כזאת ." עניתי מתנשפת עדיין.
"תמיד יש עוד פעם"
והיום חוזר על עצמו כמו שיר דיכאון שמביא על כולם נחת לא מובנת.
מניחה את "העצמות" בצד והם אינן יודעות שובע, אינן ישנות , מחכות לפעם השלישית שרק "בעלי נסיון לוקחים אותה כאתגר".
הברקים מאיימים בחוץ, "העצמות" נרטבות , ספוגה מלאה בחיוך אני לוקחת את הפעם השלישית ואת האפשרות שאפול גם הפעם, מה כבר יכול לקרות לעזאזל ? איזה צד יכול לדמם עוד יותר ממה שכרגע?
אמרתי נואש לעצמי והסרקסטיות קיבלה אפקט בכל איבר ואיבר בדיוק כמו שהאדרנלין השתלט על גופי.
בפעם השלישית.
עוד פעם.
אותה צלע הר מחורבנת , אבנים כמו אנשים שמים לך רגליים מביטים בך מדמם ואינם מושיטים לך יד לעזרה אלא מראים לך את הדרך החוצה, אל מחוץ לחייהם , מחוץ לעולמם.
האדמה רטובה ,הגלגלים של "העצמות" מעיפים את הבוץ לכל עבר ונעליי הניו באלנס מוכתמות עכשיו, אך אותי לא מעניין דבר אני מפדלת על צלע ההר המחורבנת הזו כמו שבחיים לא פידלתי.
הצלחתי.
רציתי באותם רגעים לקחת את "העצמות" אדומות שחורות לבנות שלי ולסדוק אותם רק בכדיי להוכיח שאני יכולה ... להוכיח שיש לי כוח ואמונה בעצמי אני פשוט....
הם צחקו הפעם .
"העצמות"
בזמן שהנחתי את עצמי בהנצחה ובגאווה על הבוץ הקר ורוח הנושפת מקררת את זיעתי.
"את יודעת למה הפעם השלישית טובה יותר מכל הפעמים?"
שתיקה .
"כי את לא מצפה לכלום.
את לא מפחדת כבר ליפול.
כבר נפלת פעם אחת , נפלת פעם שנייה , מה תשנה הפעם השלישית ?"
ואז אני נזכרת בי.
חסרת פחד חסרת מעצורים , יוצאת אל הפעם השלישית ולא מפחדת ליפול הפעם.
לוחשת לעצמי.."בעלי ניסיון לוקחים אותה כאתגר".
הזכויות שמורות להדר מיליס.
