שלולית המים הקטנה הרטיבה את כל היצורים הפיצפונים שבסביבה. ריח הגשם זימן אותם לקרחת היער החלקלקה. לאחר התקפה כזו של הטבע, נהגו היצורים להתכנס יחדיו לנוהלי בטחון. תחילה הגיעו השבלולים השמנמנים, לבנבנים ולחים, עם מחושים אפורים. הם הזדחלו באיטיות על האדמה החלקה והשמיעו קול זחילה חמוד. בראשם זחל ראש החבורה, השבלולון הראשי, ומאחוריו זחלו היתר. לאחר מכן הגיעו החיפושיות העגולות. הצעירות עטו גוון סגלגל והמבוגרות יותר היו סגולות כהות ומבריקות, מעין סגול חציל יפהפה. הן התיישבו לצד השבלולים, וצפו בצרצרים מקפצים להם בששון ובשמחה.
השבלולים הקטנים שיחקו עם החיפושיות הצעירות בטיפות מים. כמו כדור, שימשו טיפות הגשם העגולות למשחק חביב על הקטנים. שבלול נפוח אחד התגלגל על הטיפה, וזו התנפצה בקול פעמונים עדין. הוא השתגע מצחוק וחבריו התרגזו עליו. יש לו מזל שבדיוק באותה השניה, החלה האסיפה.
שקט השתחרר לצד שלולית המים, כאשר הגיעה אלומה הנסיכה הצעירה. וובכן, לא בדיוק נסיכה מהאגדות, אך יפה לא פחות מהן. אלומה היתה יצור מיוחד במינו. היה לה שיער שדומה למחושים של השבלולים, וצבע שמזכיר את הגוון הסגלגל של החיפושיות הצעירות. היא היתה ננסית כל כך, עד שניתן היה לדרוך עליה בקלות. חברי היער השתתקו למראה אלומה שהגיעה באיחור קל. לחיה סמוקות וחיוכה כובש. "מצטערת על האיחור..." סיננה בעודה מנקה טיפות מים משיערה.
"וובכן חברים" פנתה אל הקהל המגוון. תוך כדי הצטרפו להם עוד כמה יצורים מעניינים. "הגשם האחרון הרס, לצערי הרב, את חדר האוכל שלנו וגם את המועדון".
קולות בהלה נשמעו ברקע. השבלולים מחו על התנהלות לקויה, ואילו החיפשיות הסירו כל אשמה מהאגודה-למען-החרק שהן אחראיות עליה. הצרצרים קפצו גבוה והבהילו את החיפושיות הצעירות.
"שקט כולם!" הרימה אלומה את קולה הרך שנהפך לרציני, ושקט מוחלט התקבל כנדרש.
"בלי פאניקה, אנחנו מאוחדים ולא חסר לנו דבר. שיתוף פעולה ומאמץ משותף יניב תוצאות חיוביות. ועכשיו, אעביר עלה שעליו יכתוב כל אחד ואחת מכם, באיזה תחום הוא מתנדב. אני רוצה לראות את שמות כל חברי היער, לא תתקבל השתמטות, משום סיבה שהיא! אוגיסיאן?" פנתה אל עוזרה, שהיה זה אחיה הצעיר.
אוגיסיאן הקטן הוציא מתרמיל כתום עלה מגולגל וטוש טבעי. הוא רץ בין החרקים והחתים כל אחד בהתחייבות לעזרה מלאה. בינתיים פקחה אלומה עין על המתרחש, והיתה מרוצה עד מאוד מהיענות כולם לבקשתה. לעיתים היא חייבת להישמע תקיפה, על מנת שהמסר יעבור בשלמות ובהצלחה רבה ככל האפשר.
כבר באותו הערב, החלו הזכרים החזקים את משמרתם. את הריסות הענפים, העלים, האבנים והאדמה שנסחפה עם הגשם, הרימו במאמץ אדיר. בעזרת עגלות עץ קטנות, העבירו את הפסולת ממקום אחד למקום אחר, נעזרו בכוח הגלגל על מנת לקשור אליו חבל ולהזיז ענפים ואבנים ושאר דברים כבדים במיוחד. השבלול הראשי והחיפושית האחראית, אירגנו משמרת נוספת של הובלה. עלה החתימות היה נעוץ על העץ המרכזי של היער, על מנת שאף פרט לא ישכח את הבטחתו.
בבוקר למחרת, התייצבו הקטנים על מנת למיין את ההריסות ולשחזר חומרים. את כל העלים הניחו בשקים קטנים, כך גם את האבנים הקלות ואת הענפים שנשברו. ערימות של חומרים נחו להן וחיכו לשימוש נוסף. אלומה הסתובבה בין משמרת למשמרת על מנת לפקח ולבדוק שכל אחד אכן עושה את תפקידו. היא הביאה צ'ופר טעים לקטנטנים שבחבורה, והם שמחו כל כך ולעסו בהנאה את עלי הסוכר שנתנה להם. לגדולים יותר, סיפקה ארוחות מזינות וקנקני מי-אגם צוננים.
תוך כמה ימים של עבודה משותפת, שוקמו חדר האוכל והמועדון. השבלולות השמנמנות הכינו ארוחת מלכים לכל חברי היער, והקטנים קישטו את המועדון בעלים גזורים לצורות ופרחים מיובשים שזורים. הצרצרים שרו שיר איטלקי ולאחר שסיימו, נאמה אלומה את נאום הפתיחה.
"אני רוצה לשתף אתכם ברגשות שלי" אמרה בחיוך מקסים. תחושת חמימות חלפה בליבם של הנוכחים. "כשנודע לי כי נהרסו חדר האוכל והמועדון, התעצבתי מאוד. אך נזכרתי שאימי לימדה אותי שאין יאוש בעולם, ושאסור להיות עצובים ולו לרגע אחד. את החינוך הזה היא קיבלה מדורי דורות... כל חיי היא גרמה לי להבין שכל דבר שקורה, מגיע על מנת ללמד אותנו משהו. ועכשיו, כשראיתי כמה חרוצים ואמיצים אתם, אני מבינה שההריסות הגיעו ללמד אותנו על החוזק הנפשי של כל אחד ואחת מאיתנו, וכמובן- על החוזק והגיבוש הקבוצתי של כולנו יחידיו!!! הידד!!!".
הנוכחים הרימו גביע שעשוי עלה קשיח מגולגל, ובתוכו משקה ממותק. "לחיים!! לחיינו!!!" אמרה אלומה בשמחה,
לפתע חדר האוכל החל לרעוד...
המשך יבוא...
