השותף.

"בוסקילה, אתה מקשיב לי?"  הרצל נעץ מבט זועם בחברו לכלא, הצלקת שעל לחיו בלטה בצורה מכוערת כשנד בראשו בחוסר סבלנות ומלמל, "מפגר."

אדיש לעלבון המשיך בוסקילה לחייך חיוך נבוב וטיפשי. הרצל קירב את פניו. "תמחק את החיוך, או קיי בוסקילה? אני מדבר כאן על משהו מאוד רציני, שמעת בכלל מה שאמרתי לך?"

בוסקילה לעס בקולי קולות סוכריות טופי שהוציא מתוך חפיסה מרשרשת, "בטח, הרצל. שמעתי אותך. אמרת לי להקשיב טוב ולשים לב."

"אז בסדר." נרגע במידת מה, אך לא היה משוכנע שאפילו חלקיק ממה שאמר לבוסקילה נרשם בראשו. בוסקילה לא היה פיקח. למעשה, האיי קיו שלו נמוך יותר מאפס. הוא גבוה, חזק פיזית ולהוט להשביע רצון. החיסרון היחיד שלו היה במחלקת השכל, מה שסיכן את תוכניותיו הקפדניות של הרצל. לקחת מישהו עם מגבלות כמו של בוסקילה כשותף לדבר עבירה לא היה עניין של מה בכך. אדרבא, זה היה סיכון שבחיים שלו - בזמן שהותו בכלא - לא לקח.

הרצל היה זקוק למישהו כמו בוסקילה, מישהו שלא חושב, ועושה מה שנאמר לו לעשות. ללא שאלות או ויכוחים מיותרים, ללא התלבטויות. בוסקילה היה גם חסר מצפון וזו בדיוק הסיבה לכך שבחר בו - הבחירה המושלמת. למעשה לא איכפת לו אם יש לו מצפון או לא, הוא פועל על פי דחפים של הרגע, וזה מספיק. בוסקילה לא יתחיל להזדעזע אם הדברים יעשו מכוערים.

הרצל יכל לבחור כל אחד מהאסירים כשותף, ולהסתדר איתם לא רע בכלל. כולם חכמים ומרושעים יותר מבוסקילה, אבל, מישהו חכם יותר עלול לגרום לו בעיות.

הוא לא זקוק למישהו עם דיעה מנוגדת לשלו, חוסר הרמוניה מוביל להסחת דעת. והסחת דעת מובילה לאסון, כלומר להיתפס שנית. כל מה שהוא זקוק לו בבריחה הזאת היה זוג עיניים ואוזניים נוסף. מישהו שיוכל לירות בשליפה אחת ומדוייקת בלי להניד עפעף, בלי להשתין מפחד, וגם אינו פוחד לעשות זאת בשעת הצורך. בוסקילה ענה על הדרישות.

הרצל נשען על הגדר, ומבטו שוטט על המגרש. העמידה על המשמר היתה לו טבע שני, עשר שנות כליאה לימדו אותו להיות תמיד עירני לסימן ראשון של בעיות מצד האויב, מוצהר – אסיר - או לא מוצהר – סוהר . בצידה השני של החצר, עמדה חבורה שנעצה בו מבטים רווי שנאה יוקדת בגלל שלא היה אחד מהם. תמיד היו לו חילוקי דעות עם האסירים שהובילו לחילופי עלבונות שבסופו של דבר הידרדרו לקטטות. התוצאה היתה צעדים משמעתיים. אך לא היתה לו כוונה להתחיל שום דבר עם אף אחד, היום או בעתיד הקרוב. שמר על פרופיל נמוך, לא עשה דבר שיסב אליו את תשומת לב הסוהרים. לא הפרת חוקים, לא קטטות, אפילו לא גישה שלילית. גם כששמע עלבון כלשהו המכוון אליו, התעלם ממנו. מה שלא מצא חן בעיניו, העמיד פנים שאינו רואה. לא פתח שיחה עם אף אחד, לא הישיר מבט אל אף אחד. אבל מה, שנא כמו גיהנום את הרעיון שיהיה עליו לעזוב את המקום בלי להרוג אחד מהם כתגמול לכל הסבל שהם הסבו לו במרוצת השנים, בסך הכל זה פשוט לא היה שווה את המאמץ.

לעיתים קרובות האסירים התוקפניים יותר ניסו לנצל את מגבלתו השכלית של בוסקילה, הרצל בדרך כלל התערב, אך קרוב כל כך לבריחה זה לא היה שווה את הסיכון הטמון בעימות. "עכשיו תזכור מה אמרתי לך, בוסקילה." אמר לו עתה. "כשיגיע התור שלנו לעבוד בצוות עבודות המכבסה, אסור לך להיראות יותר מידיי נלהב בקשר לכך."

"או קיי," ענה בוסקילה, שדעתו הוסחה על ידי העור סביב הבוהן שלו, ועוד סוכריית טופי מטפטפת.

"זה יכול להיות אפילו טוב, אם היינו יכולים להיראות כאילו עצבניים מזה שאנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת. אתה חושב שתצליח לעשות את זה? להיראות מעוצבן?"

"בטח, הרצל!" כירסם את העור המתקלף מסביב לבוהן באותה ההנאה שהפגין כלפי סוכריית הטופי שלו. 

השמות שלו ושל בוסקילה הופיעו ברשימת האנשים לעבודה. מחר הוא היום. הוא ציפה לו, תכנן אותו. בעוד כמה שעות מעכשיו יהיה אדם חופשי, אם הכל יתנהל כפי שתכנן.

דברים רבים עלולים להשתבש, זוהי הסיבה לכך שקיבתו היתה כה עצבנית, בקושי הצליח לבלוע את הנקניקיות והפירה שעל מגש ארוחת הערב. אבל למרות הכל הוא אכל כדי למנוע מלמשוך את תשומת לב הסוהרים ולעורר את חשדם. "בוסקילה, הלילה, לפני שאתה הולך לישון תנסה לעבור על התוכנית בראש שלך."

כף גדושה של פירה נעלמה בתוך פיו של בוסקילה. "איזו תוכנית, הרצל?"

"אדוניי ישמור..." מלמל הרצל. כמה פעמים הם עברו על כך? אם האידיוט הזה ידפוק לו את העניין, הוא יהרוג אותו במו ידיו, גם במחיר החופש! הוא נאנח אנחת השלמה עמוקה ואמר, "לא משנה, בוסקילה. פשוט תיצמד אליי כמו זבוב לחרא עד מחר, או קיי?"

"או קיי, הרצל."

כשאגיד לך לעשות משהו, תעשה אותו, או קיי?"

"או קיי, הרצל."

לך תדחוף את הראש שלך למטחנת בשר, בוסקילה, או קיי? או קיי הרצל.  על סף צרחה מרוב תסכול, הזכיר הרצל לעצמו שזה סוג הצייתנות העיוורת שהוא מעוניין וזקוק לו. הוא הראש, המנהיג, האסטרטג, במבצע שכזה לא יכול להיות יותר מבוס אחד, ויש צורך גם בחמורי עבודה. כך שלמעשה טוב שבוסקילה הוא גולם צייתן. משום שאם יאמר לו לעשות משהו, כמו למשל, לשסע את גרונו של השומר המנוול, זה מה שבוסקילה יעשה.

לכן, לקח כמה נשימות עמוקות כמו שלימדו אותו בסדנאות המטומטמות שלהם, וניסה להירגע. לרסן את ההעצבנות.

בפרץ פתאומי של חיבה, נשען הרצל קדימה וחייך אל שותפו. "סיפרתי לך על שני הדברים שאני הולך לעשות כשאצא מכאן, נכון בוסקילה?"

"למצוא איזה כוסית מתוקה."

הרצל צחק. "אההה.....את זה זכרת, נכון בוסקילה."

"כן, זכרתי את זה." בוסקילה חייך בפה מלא נקניקיות.

"זה, ומה עוד?" שאל הרצל. "מה עוד אני הולך לעשות?"

בוסקילה דחף את האוכל במורד גרונו בבליעה רעשנית. "להרוג את הבני זונות ששמו אותך בבית הסוהר."  הרצל היה שבע רצון.

בבוקר אחרי שמיינו את הכביסה המלוכלכת, הסתתרו בתוך המשאית שיצאה מחוץ לכתלי הכלא לכיוון המכבסה העירונית. ריח החופש היה משכר גם מאחורי שקים של כביסה מסריחה. "בנאדם, הכביסה הזו מסריחה!!!" התלונן בוסקילה.

"באמת? לא שמתי לב."  לעג הרצל, עיניו עוקבות בתשומת לב אחרי נהג המשאית דרך זכוכית החלון שהפרידה בינהם.

התפעל במיוחד מהדרך המאובקת. לא יותר מידיי, אסור להתלהב ולגלות חוסר עירנות, הוא חייב להיות עירני לכל תזוזה שלו, למקרה שמשהו בתוכנית ישתבש.

בוסקילה הוציא סיגריה מקומטת מכיס מכנסיו.

"מה אתה עושה?!!" הצטווח הרצל. "אתה נורמלי? אתה תשרוף פה הכל..."

"מה הרצל...?" ענה במבט טיפשי. "זה בסך הכל סיגריה..."

מתוסכל ומתוח שכח שהבטיח לעצמו לא לעשות דבר שעלול להסגיר אותם, יתכן שהיה  ממשיך להתאפק, לולא ראה את בוסקילה המפגר מדליק מצית, ומקרב אותו אל הסיגריה שבזוויות פיו. הדם עלה במהירות אל מוחו, הרגשה של חום לוהט התפשטה בפרצופו. חום שהתחרה בחום הלוהט שבתוך המשאית - בין הכביסה המלוכלכת והמצניחה.

זועם ומתוח - התנפל עליו בדיוק ברגע שעברו את השער הכבד של הכלא, והמחסום ירד. היה לו קצת קשה להקיף את הגוף המגודל של בוסקילה, אבל למזלו אחרי שעות של שמירה על כושר גופני בחצר הכלא, יכל בקלות לדחוף אותו לדפנות הקשות של המשאית. בוסקילה היה קצת המום, והתמוטט על המשטח המאובק של המשאית, הסיגריה עפה מפיו באותה מהירות שבה צנח בכבדות. "בן זו..." קילל הרצל בזעם. ואז עף לאחור כשהמשאית נעצרה בבת אחת, בחריקת בלמים צורמת.

צורמת מידיי.

הדממה שהשתררה בתוך המשאית המחניקה היתה מעיקה, הרצל שמע את הלמות ליבו באוזניים. בוסקילה צמצם את עיניו בהבעה מכוערת בנוסף להיותו לא מחמיא, וגישש אחרי הסיגריה שעפה משפתיו. הוא קיווה שההתקוטטות הקטנה לא נשמעה, ושהם עצרו רק ברמזור מחורבן, אבל חשש להרים ראש כדי לראות איפה בדיוק הם נמצאים. הרצל נד בראשו בחוסר סבלנות למראה בוסקילה שממשיך לישר את הסיגריה שהתקמטה עוד יותר תוך כדי התקוטטות, כשלפתע אור מסנוור הציף את המשאית. הדלת הענקית נפתחה, ושוטרים הקיפו אותה. לרגע עלתה מחשבה בראשו לקפוץ ולברוח. אבל הוא לא רצה לנסות את האקדחים השלופים מולו. בקלות יכל להיות אצן המאה, אבל במקרה הזה היה מיותר אפילו לחשוב על זה.

"שלום, הרצל...!" גיחך מולו אחד השוטרים, הרצל גילה שלא ממש זכר איפה ראה אותו בפעם האחרונה, ובעודו מנסה להיזכר, חשב שעוד רגע הוא מתפוצץ למראה בוסקילה שמתרומם בכבדות, מנער את מכנסיו המאובקים, וצועד לעברם של השוטרים. "מטומטם..!!!" צעק אליו, הוא היה צריך לנחש שבוסקילה יסבך אותו מתישהו בדרך, צריך היה לחשוב פעמיים לפני שבחר בו. איך יכל להיות כל כך טיפש ולהאמין בו, איך?

בוסקילה התקרב לדופן, הרצל בקושי מצמץ כשראה אותו מושיט יד לאחד השוטרים וזה עוזר לו לקפוץ מתוך המשאית. מה לעזאזל...? חשב בהיסטריה כששמע את בוסקילה ממלמל אל השוטר. "שים לו אזיקים ברגלים, הוא רץ מהר..." ולקח את האקדח שהושיט לו, ממקם אותו בחגורת מכנסיו. "ושים לו אבטחה כפולה, אנחנו לא רוצים לאבד אותו, נכון...?"  המבט ששלח אל הרצל היה חברי, בכל זאת בילה איתו לא מעט בתא המשותף.

"כן, המפקד!" הצדיע לו השוטר.