שפתאום אתה יודע שאתה לא יודע

באוטובוס, בטיול השנתי, הדס נרדמה על שני הכיסאות מאחורי.

זה לא נראה כמו סיבה טובה לכתוב סיפור, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי משהו כזה או הרגשתי משהו כזה. אז אם הסיפור לא יוצא כל כך טוב, זה פשוט מפני שאף פעם לא חשבתי על זה במילים.
אני ישבתי ליד עומרי, ושנינו שמענו יוני בלוך בMP שלו, ושרנו יחד איתו להתרסק לתוך הקיר, לא כל כך בא לי למרות שזה נראה לי. חלק מהמילים קצת פחות ידענו, אז סתם חירבשנו, ומעיין, שהסתובבה אלינו מהכיסא שלה ושרה איתנו, צחקה כל פעם שיצא לנו משהו מוזר. אחר כך אמיתי הוציא את הגיטרה, וכולם התחילו לשיר את השירים של מוניקה סקס שכולם מכירים כי כולם כבר חרשו אותם אלף פעם. בגלל שלא כולם יודעים כל כך לשיר, חלק סתם צעקו. אנשים אחרים דיברו, וצחקו, וגם צעקו אחד על השני, ואיילת, המורה לאזרחות, הצטרפה אלינו מהשורה הראשונה אפילו שהיא לא כל כך ידעה את המילים של השיר, וכל מי ששמע אותה שרה גם כן התחיל לצחוק. בשורה האחרונה ישבו אורי ועדן ורעות ויואב ועשו מורל למרות שאף אחד לא הצטרף אליהם, וכשלנהג נמאס מהמוזיקה שלנו הוא שם ברדיו מוזיקה מזרחית, ואז עדן ורעות הצטרפו לרדיו אבל אמיתי המשיך לנגן ואנחנו רק צעקנו יותר חזק.
ואני הייתי שמח. הייתי כל כך שמח. זה היה אחד הרגעים האלה שבו יש לי חיוך ממש ענקי על הפנים ואני יכול לצעוק ולצחוק בקול ולא אכפת לי מכלום, ואני פתאום מבין את ההרגשה הזאת ואני יודע שזה משהו חדש שאף פעם לא הרגשתי, ואני פתאום רוצה לספר לכולם כמה אני שמח, שכולם ידעו שהרגשות שלי עמוקים יותר משהיו פעם. כשזה קורה אני ממציא משהו וצועק לכל הכיוונים. אני הסתובבתי אל הדס כדי לשיר לה מול הפרצוף ולהגיד לה שתצטרף גם, אבל אז קרה לי מין משהו מוזר.
זה היה מין משהו כזה, שפתאום המוזיקה השתתקה והצעקות נפסקו, והריח של הדאודורנט ושל העשן מבחוץ נעלמו פתאום, ו... זה הזכיר לי קצת את הקטעים האלה בסרטים שיש זרקור על משהו והללויה כזה ברקע. כשסובבתי את הראש ראיתי אותה, מקופלת קצת על הספסל, כשמהחלון של האוטובוס יש עליה אור של הבוקר, והעיניים שלה עצומות והיא רגועה כזאת. ולשניה יכולתי לשמוע את ההללויה של המלאכים. המראה שלה ישנה בתוך האור הצהוב ניתק אותי מכל מה שהרגשתי עד עכשיו, ופתאום היה לי מין כאב בחזה, והרגשתי איך כל הדברים החדשים שהרגשתי עד עכשיו הופכים פתאום לנורא נורא קטנים. ולרגע אחד, הרגשתי איך השניה הזאת לא נגמרת, כאילו שאני בתוך הנצח, ובתוך הנצח, הדס שוכבת מקופלת על שני כיסאות של אוטובוס וישנה, ואלומת אור מהחלון שרה לה שיר ערש בלי קול.

המשפט הזה, שכתבתי קודם, הוא מוזר. אבל גם היה לי מוזר לראות אותה ככה, ולהרגיש את זה ככה, ושהמילים רצו לי בראש כאילו מעצמן. כאילו שהן יודעות דברים שאני לא יודע.