"היא עמדה מולי.
לבושה בסחבות ,כמדומני התאבלה על משהו.
העיניים שלה היו כבויות.
הגוף שלה היה נעול כמו דלת בטחון מחורבנת, השפתיים שלה היו חתומות ונעולות כמו ספר שהיא נצרה מהילדות ,צבען היה ילדותי אך חיוור מדיי לטעמי, אפה היה גדוש בנוזלים שהדמעות ניקזו אליו והעיניים שלה....
העיניים שלה היו 2 אגמים ענקיים של עצב והם דיברו מתוכה כאילו היה להם קול.
היא רצתה שקט אותה ילדה.
היא עומדת מולי, תער רועד בידייה הגרמיות והיא לא מסירה את מבטה ממני.
שכחתי כמה היא יפה .
כמה שהיא הייתה הכל בשבילי.
תורמת את החיים לזולת , תורמת אותם למשהו שלא יכולתי להבין לעולם.
הכתפיים שלה שמוטות קדימה, עצם הבריח בולטת בכל נשימה , החולצה הרחבה שלה לא יכולה להעיד אפילו אם היא בכלל נושמת , חוץ ממנה , עצם הבריח. היא היחידה שנתנה לי להבין שהיא בעצם..כן נושמת.
היא לא מייללת , לא היא.
הדמעות גואות ושוצפות בפרצופה וכמה שהיא יפה אפילו שהיא בוכה בשקט.
השיער האדום הענק שלה נראה כמו נחשול , כמו עץ פראי, כמו סופת ברקים , השיער שלה הוא הדבר היחיד שחי בה.
כל דבר אחר ממנה כבר מת.
מאותו רגע.
רציתי לקחת את הצער הזה שלה ולקבור אותו בפיח.
לקחת את אותם דמעות שלה ולהקפיא אותם.
את שפתייה לצבוע בצבע אדום.
את שערה לצבוע בשחור.
ואת המשקל המזערי שלה להכפיל, אך היא עומדת עדיין שם.
ואני מביט בה.. אוחזת בתער.
הוא עומד מולי.
אותו ברנש מוכר.
עיניו שקועות בעצמן כמו 2 חורים בתוך גולגולת ריקה , הם העיניים הכי ריקות ותוהות שיש בעולם.
שומעת את המחשבות שלו ואני רוצה לקחת אותן את כולם ולהפוך אותם לאבנים.
רוצה לקחת את כל המשאלות שלו ולהפוך אותן לאבק.
הגוף שלו כעור ומקומר , נשימותיו קצובות ומשקרות , השפתיים שלו חתומות מלאות בדם, מלאות בזימה, אפו מחודד וישר ואני יכולה להביט ישר מתוך מחילותיו לתוך נשמתו הרעועה.
הוא משקר לי.
חי את ההתהוללות אני מתאבלת עליו בעוד מועד.
מתאבלת על מהות היקום שלו.
מחזיקה בתער הוא עומד מולי.
מאובן כמו סלע איתן, לו רק יכולתי לזרות עליו מים או מלח, בטח מיילל לעצמו אותו ברנש, לא לא הייתי עושה זאת.
הייתי מביטה בו נופח את נשמתו.
לו רק יכולתי.
התער.
כ"כ אציל ומיומן, חודיו תואמים אחד לשני , חתיכת מתכת חכמה שכמותה, יכולה לקחת כל סוג של חיים ולו רק בחתך אחד קטן. להקיז דם מתוך נשמה אחת פצועה.
זיפיו גסים, שערותיו גודלות מתוך עורו האדום , לא ברור אם משיזוף מיותר או מחשש לחייו.
שערותיו ארוכות ופראיות כאילו היה ילד שגדל בטבע , מתפזרות לכל עבר, צורחות מכל קצווה , מפוצלות ומלוכלכות , שחורות ומאיימות .
ציפורניו מוצהבות וארוכות כמו בהמה טיבטית, וגובהו מקנה לו חיוניות מיותרת.
שלא אוכל להגיע אליו בכזו קלות.
מושיבה אותו קרוב אליי.
מסובבת את אותו פרא אדם לאותו מקום שיראה כמוהו.
המראה.
הוא שותק. אינו יודע בעצם את מי הוא רואה או את מי הוא צריך לראות.
אותי או אותו.
מחזירה אותו אליי באותו כיסא אני לוקחת את התער.
מורידה זיפ אחר זיפ, שערה סוררת אחת קורעת שערה שנייה.
פניו נאטמות , פוחד שאנעץ את אותו תער בעורק הראשי ואשאב את דמו או הקיז אותו לאדמה שצמאה.
אך עדיין מביטה בו.
כבר יושב מולי.
מפחד על חייו.
מפחד ממני.
אינו יודע שאני יודעת את הסוד , אינו יודע שאת חייו אני מחזיקה בזה הרגע.
בחתיכת המתכת הקטנה הזו שיושבת בין האגודל לאצבע ומנקה בו את שערותיו המיותרות כאילו היה עוף לבישול.
ואז אני מביטה על עצמי במראה הזו.
מוכנה לכל .
נזכרת כמה אני אוהבת אותו, שוכחת כמה הוא אוהב אותי.
ואז אני שואלת בשלב זה או אחר , בין הרהור להרהור , בין תלישה של שערה אחת לשערה שניה של אותו איש אינו מוכר האם כדאי לי לאהוב את אותו איש שאני מדמה לאותו פרא שמולי לעוד נצח או שמא השתמש בקורבן אחר שחייו נטולים פה בכף ידי לאות נקמה?
והריי מה היא נקמה? זה הוא משהו שאתה מעסיק את עצמך בעוד האדם האחר אינו מודאג מקיומו.
הנקמה היא בעצמך על זה שהיית טיפש ,לא על מי שגרם לך להיראות כך.
היא...
עם כל כאב שמפלח את עינייה אני מרגיש אותה לרגע קטן כמו אש חמה ושורפת.
יורקת אש חיה לכל כיוון, הר געש שמבעבע שנים.
היא שוברת שערה שערה ממני , כמה שבעדינות היא עושה את זה כאילו הרגע קצרה חיטה, כאילו הרגע אחזה בנשמה עצורה וליטפה אותה.
יכולתי לנשום אותה שוב.
להריח את ריח שיערה שנודף רוזמרין , מהול בשמן זית כתית.
הרעש של התער נשמע כמו נזיפה חסרת מילים ברגע שאני עוצם את העיניים ומתאמץ להקשיב .
הייתי רוצה שהיא תשכח את שעשיתי.
שתדע שלעולם לא אפגע בה.
שלו יכולתי הייתי אוסף את הכאב שלה כמו שברים של מנורה וכואב את שכאבה.
שהסתכלתי באותם 2 אגמים גדולים נזכרתי בה...
נזכרתי שראיתי את אותו כאב באותה אישה..
אישה שהייתה שלי.
ואני, אני שקוע בהרהורים מדמה את כאבה של אישה אחרת בעיניים אחרות, כי זה הרגיש אותו דבר.
עיניים מביטות בך מתוך האפלה ופוצעות אותך , וזה לא הם.
זה אני.
אני שהכאבתי לה.
חושב, התער בידיה יכלה לקחת את חיי לו רצתה, הייתי מבין אם הייתה עושה כך כי הריי שמגיע לאדם כמוני אשר עשה את שעשה לאותם עיניים שאני מדמה שהיו שלי, אותם עיניים של אותה ילדה שקורעת ממני את אבליי החיים, קורעת ממני את שערות ההבל את זיפי הטומאה .
והיא .
סיימה להוריד ממני את שערות האבל ששזורות כרגע על הרצפה ומשם לאשפה ושם זה יקבר לנצח.
בתוך אותן שערות שהתער הוריד.
מביטה בי ומנקה את פניי מהשאריות .
ואז אני נזכר , שאני בעצם יושב בתוך מספרה רעועה של אנשיי המעמד הבנוני מדמה את אותה אישה לחטא שלי , תוהה לעצמי האם גם לה לאותה בחורה שמלקטת בעדינות את שערותיי זה קורה לפעמים....
"20 ש"ח בבקשה."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
