"יכולתי לשמוע אותי נרדמת.
העיניים מתחילות להיות כבדות והעפעפים מוסיפות אף הם במשקלם כנוצה אך כרגע מרגישות הם כמו שערות של זנב סוס, הנשימות הכבדות שנשמעות כמו חצוצרה לא מכוונת , הפה נפתח קמעה, והראש מחליק הצידה.
נרדמתי.
החום הכבד גנב ממני את האנרגיה אך נרדמתי בכל זאת , לחה ומיוזעת .
גוף פרוס לצדדים נכנסת הישר לתוך המנהרה הזו , באיטיות , בזחילה, בשקיקה, אני נשאבת פנימה .
הוא שם.
כמו באותו יום.
למעשה, זה היה אכן אותו יום.
את הרכב שלו לקחתי על בעלותי ואנחנו ממשיכים מאיפה שהפסקנו.
הוא צורח עליי , אני מקשיבה.
מגדף אותי ואת המערכת היחסים הלא הגיונית שלנו ואני שותקת , מכניסה הילוך חמישי נהנית מהבריזה שעוטפת את האוויר .
צורח עליי שהפסיק להילחם במה שלא צריך להיות אני עדיין שותקת ועוצרת .
הוא יורד מהרכב , ואני ממתינה לו.
הדקות עוברות כ"כ מהר שלא יכולתי להבחין אייך הזמן נגמר .
אלו היו המחשבות שלי?
חוסר תחושת זמן ?
הרגיש לי משהו לא בסדר, כמו התחושה שהאלכוהול ממלא את הדם שלך על יתר המידה ואתה צריך להפסיק, כך הרגשתי.
לא הגיוני הדבר מחליטה לבדוק לאן הוא נעלם לכ"כ הרבה זמן, בסך הכל לקחת משהו ולצאת לא מצריך שעה, תהיתי לעצמי.
חברו נס במהרה מהבית עוקף את דמותי.
"לאן אתה רץ?"
"לחפש אותו, הוא נעלם."
"אייך הוא נעלם הוא נכנס אלייך לא?"
"הוא נעלם"
שהמזדה שלו מאיצה שלי אחריו.
שהרגשתי קרובה מדיי אליו , למזדה, בלמתי.
אך הם לא היו.
הבלמים....
קפצתי כמו סהרורית מתוך המיטה הרטובה שלי והתנשמתי כאילו לא ידעתי אוויר מהו, כאילו כרגע הוטבעתי , שטופת זיעה אני מרגישה עד כמה החלום הזה היה כ"כ קרוב למציאות , ואלוהים עדי , אני מאמינה בחלומות כמו שאני לא מאמינה בבני אדם.
מביטה בשעון השעה 3:30 לפנות בוקר.
רק רוצה לשמוע את הקול שלו לדעת שהכל בסדר, שהבלמים בסדר, יותר מזה? שלא ינהג !!!
לעזאזל שלא ינהג!
לא יודעת מה אני אעשה אם יקרה לו משהו, לא עוד אחד בחיי!
לא, הוא יחשוב שאני מטורפת, כן אני יודעת , הוא יחשוב שזה עוד תירוץ להציק לו בחיים העגומים, עוד תירוץ להשתחל בחייו , אבל אני לא צריכה תירוצים הוא יודע את זה!!
אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו ולדעת שהכל בסדר.
נאבקתי עם האגו באיגרוף אין סופי ומצאתי את עצמי עדיין נאבקת בו ערה לאחר 3 שעות.
זמן עבודה.
עכשיו תהיה לי האפשרות לראות אם הוא בסדר, לעזאזל , חשבתי.
הוא בסדר גמור, זה רק חלום.
אבל כמו שאמרתי, אין מאמינה בחלומות יותר ממני, בשבילי הם אותות לדברים העתידים לבוא, אלו הם המציאות שאנחנו מפחדים להביט בה , הם אנחנו באמת. מאחורי הכל.
שבדקתי אם הוא בסדר, הוא חייך והתלוצץ , כמו שאמרתי חשב שאני משוגעת , נותנת לחלום אחד מתעתע להדיר את שנתי.
החום הכבד המשיך להציק לי , חותך ממני פיסה אחר פיסה של ייאוש, אנחנו אמורים להיות בתרדמת קיץ בזמן הזה, תמיד כך חשבתי, צריך להקפיא אותנו למשך 4 חודשים , הגוף שלנו כבר לא עומד בחום הזה של הארץ .
נוטפת זיעה אני מעשנת סיגריה אחת לפניי סגירת הערב, כוס קפה שותה ומנעימה לאוזניי את שיריו של מאיר אריאל שר בלדות מצמררות .
עיניי נופלות שוב, אך מהדאגה של אתמול, שוטה שכמותי!!
דואגת לחינם.
שוב פריסת גוף לצדדים והזחילה מגיעה.
שואבת אותי לעולם אחר , יונקת אותי למימד אחר , נזרקת שוב. לאותה נקודה.
אך הפעם זה לא הוא היושב ומתריא בי , זוהי חברתי.
מופתעת לראות אותה בחלום מוצאת את עצמי נוהגת. שוב.
ללא בלמים.
לא , לא סיפרתי לה את זה.
לא בגלל שלא דאגתי לה כמו שדאגתי לו , פשוט כי פחדתי פחד מוות לספר את זה למישהו.
חלום בפעם השנייה, באותה סיטואציה זה כבר מקבל אפקט אחר לגמרי.
לאחר שבוע.
דייט ראשון לאחר 6 שנים.
את הבושם המועדף אני מתיזה בכל נקודת דופק אפשרית , ואת השמלה השחורה אני משחילה לגופי, נעליי עקב שחורות ולפתע אני נראית האישה האבלה האולטמטיבית . גיחכתי לעצמי, אהבתי את המראה ונסעתי לדייט עם אותו עלם חמודות.
רמזור אדום, מתחלף לירוק ופניה ימינה.
התאונה התרחשה.
לא יכולתי לבלום.
הם לא היו שם, הבני זונות, אותם בלמים. כמו שהם לא היו בחלום הראשון , ובחלום השני.
מזועזעת אני עוזבת את הזירה ומגוחך לחשוב שנסעתי לדייט אחריי הכל. יצאנו בזול, סתם שריטה מיותרת על הפח הדנדש של אותו דרעק.
והנה לו יום בהיר אחד , שאני נוסעת והנה לו הרמזור עוד פעם , תמיד שנאתי אותם.
אך תמיד האמנתי שהם מחייכים אליי בצבעם.
הירוק הבהב והכתום הגיע. שהירוק הבהב הייתי במלוא המהירות סומכת על הבחור לפניי שיקח את הבחירה לנסוע ולא לבלום.
באותה מהירות נכנסתי בו. במלוא התשוקה .
במלוא הכעס, כאילו עשיתי את זה בכוונה לאותו איש מבוגר שהיה בתוך אותה פג'ו אפורה.
עפתי, לעזאזל! כמה שעפתי , אני רק יכולה לחשוב לעצמי שיש מזל שהפעם שמתי חגורת בטיחות למען הבטיחות, כי עם הדף כזה בטח הייתי נשארת עם מפרקת שבורה .
שיצאתי מהרכב לראות את הנזק הוא עלה במוחי.
"מה קרה לך לעזאזל? לא ראית שזה מתחלף?" האיש המבוגר רטן עליי באופן חביב מדיי, הוא הבחין שלא הייתי שם אלא רק בדמותי הרועדת.
רציתי לענות לו שלא היו לי בלמים . שוב. שתיקנתי אותם בפעם הקודמת , שראיתי את התאונה בחזוני, שראיתי שאני הולכת לפגוע בו, לפגוע בי, אך לא היו לי בלמים.
בלמתי עד שהגעתי לקרקעית הכביש,החזקתי את ההגה כאילו החזקתי בתקווה האחרונה , הזעתי לתוכו כי ידעתי מה הולך לקרות.
ואז נזכרתי בו. נזכרתי בחלום. שחלמתי פעמיים, שבהם לא היו לי בלמים.
לא הוא היה הקורבן , בטח שלא היא, אלא אני הייתי הקורבן בחלום.
במכוניות אחרות .
הייתי הקורבן שלו.
הפעם נזוקתי יותר.
האורות המסנוורים של ביה"ח והאמבולנס טישטשו אותי, הריח החריף של בית החולים, של עירוי מעורבב בדם ובחומציות , של שתן וצואה, של כאב ומוות , של תפילה ורצון לסיים שם גרמו לי לבכות בתוכי אך לא יכולתי להוציא דמעה ולו אחת. ייחלתי לצאת . ייחלתי לחיות.
והנה אני ....
סיימתי את המוטל עליי מאותו חלום.
התגשמה הנבואה.
2 חלומות, 2 אסונות .
נוסעת בכביש מהיר 180 קמ"ש, ברקע מוסיקת רוק משנות ה-70 נהנית מהבריזה שוב , בריזה שהייתה לי בחלום, בריזה כזו לא מרגישים כל יום, אחת שנותנת לכל הגוף לשקוע במן אופוריה שלא ניתן להסביר אותה במילים או לדמות אותה אפילו.
ואז ראשי עף שוב פעם. לעזאזל!! חודשיים אחריי התאונה . התאונה שלי!!
הרגל שקעה בברקס , הרכב הסתובב כמו צלחת ששפים מראים בה את מיומנתם , המנוע צרח ושאג , ואני רק ראיתי אייך הכל מסתובב מולי בעוד דמעה של דם נוזלת ממצחי שסדוק.
התאונה הייתה קטלנית.
אחת מהקטלניות שיש, מאלו שאתה חולף על פניהם ואתה עוצר לרגע ומייחל שהם בחיים, פשוט רחמים ניכרים בך.
יצאתי מהאוטו , דקה לפניי עלפון.
"מה לעזאזל קרה לך? לא שמעת על האפשרות לתפוס מרחק מהרכב שלפנייך?" אני אומרת לאותו גבר שמולי.
"הם לא היו שם. .. הם, הבלמים."
מבוסס על סיפור אמיתי.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
