~5~
תחילה הכל נראה מטושטש אך תוך רגעים ספורים הזר הצליח לראות את הביקתה הקטנה והחמימה בצלילות. את ביתו הקטנה והמתוקה מקפצת לעברו מלאה שמחה ועושר.
"בוקר טוב אבא!" פרצה הילדה בצהלת עושר "איך אתה מרגיש?"
הוא לא היה בתוח בכך שיוכל לענות על שאלתה על סמך הקישלון בנסיונו הקודם, אך היה חייב לנסות, אפילו תינוק מנסה שלא להפליץ לפני שהוא משלשל בחיתולו.
"אני... בסדר." קולו היה צרוד וחלש אך בכל זאת היה זה קול אימו אפשר היה לדבר ולהבליט את דבריו, "מה איתך? איך את מרגישה? איך האיש הזה היתייחס אלייך?"
"אבא. תרגע, אני בסדר גמור, האיש הזה הציל את חיינו והוא אפילו הכין לנו ארוחת בוקר" והכן הישתורר ריח מתוק של אוכל, הוא משך את ראשו אל כיוון המתבח כחוט בילתי נראה אך עיניו נשארו מרוכזות בבייתו. "בוא אני יעזור לך לקום על הרגליים אבא"
"תודה אבל-"
"בלי אבל אבא, אתה חלש וצריך לצבור את כוחותיך. כך שאני יעזור לך עם רוצה אתה בכך או לא." הילדה הורידה את הסמיכה הסרוגה מעל אביה והרימה אותו - אוטפת את צוורה בידו הארוכה והרזה.
"את עקשנית כמו אמא שלך"
"כן... וכדי לך להיתרגל לזה"
השניים החלו להיתקדם בקצב זהיר ואיטי לעבר המטבח - לעבר הריח המדהים - כאשר זרועו של האב נישענת בכבדות על ביתו היפה.
המטבח היה למקום די מבולגן, הסירים והכערות שכבו מפוזרים על הריצפה ועל המדפי העץ, אך לפחות היה זה המקום הכי מואר באותו חור שבעליו נוהג לכנות "בית". שולחן האוכל היה ארוך בצלחות וכוסות עץ, אך הסכום היה עסוי מחומר תכלת מוזר ונוצץ, מין פלדת אל חלד אולי אך זה לא כלכך עינייו את האב - כל עוד הציאו לו מזון הוא מוכן היה לאכול אותו בידיו היישר מהריצפה המתונפת.
"תשבו, תשבו לכם אורכים נכבדים." אמר הזר תועה בינו לבינו עם קולו נשמע ידידותי מספיק ומלא רגש לאחר זמן כה רב של דיבורים אך ורק עם עצמו. הוא בישל כדורים ירוקים בגודל של אגרוף המכוסים בכדורונים זעירים ורכים - אותם כדורים ירוקים ומוזרים נקראו בשם בונבונים. האפור בישל על לבנה אשר שינתה את ציבעה למין כתום זוהר מרוב החום שקיבלה. החום נוצר ישירות מקרן אור חדה החודרת דרך חלון זכוכית מגדלת, שבגג המתבח. את המתקן המתוחקם בנה האפור בעצמו כמובן, וכך גם רוב המתקנים בביתו אשר היתבססו על עיקרון אוצמתה האלוהית של אנרגיית האור.
"בבקשה, מיץ פירחי בר ממתקון ביתי" אמר האפור בקול נרגש ועל השולחן הניח ברשלנות קנקן זכוכית ארוך המלא בנוזל תכלת זוהר .
"איזה מיץ מוזר..." הגיבה הילדה.
האפור סימן לילדה בחיוך ידידותי מזוייף לטעום מהמיץ וחזר אל בישול הבונבונים המתוקים.
"אז... לא אמרת איך קוראים לך מציל" אמרה הילדה כבדרך אגב בזמן שמזגה לעצמה מהמיץ המוזר.
"אמלי" השיב האב ברוגז והחמיץ את פניו.
"זה בסדר, איני יודע לען נעלמו נימוסי. לאחר כלכך הרבה זמן של בידוד אתה מתחיל לשכוח איך מתנהגים בחברה," האב הינהן לעבר האפור "קוראים לי יאָקְסבוֹבֵל(Yaxbobel), אך אתם יכולים לקרוא לי פשוט – יאָקְס(Yax). ואני כבר יודע איך קוראים לאלמה הצעירה, אמלי."
"אני מודה מאוד על כך שהצלת את חיינו, מר יאקס, ועל קבלת הפנים שלך, נימוסים או התנהגות הולמת זה הדבר האחרון שאחשוב לבקש ממך, אנחנו אלה שצריכים להיתנהג כראוי - אמלי."
"סליחה אבא" השיבה אמלי ביובש והשפילה את ראשה.
"שמי דָגְבִין(Dagvin) וזה לא סוד שאני הוא אחד מאנישי העסקים העשירים ביותר בעולם האנטוקס. אתה תקבל פרס כספי רעוי על עזרתך, יאקס."
"אתה רק תעליב את כבודי בהצעה כה נדיבה, אנא ממך אל תעלב על סירובי. פשוט במעשי לא הייתה שום תקווה לתגמול, עשיתי זאת כי אני..."
"כי אתה ניזק" אמר דגבין בקול קר ויבש.
יאקס לא השיב לדברים וניגש אל השולחן כשבידיו צלחת מלאה בבונבונים מבושלים. הוא הוציא מתוך קיס סינרו בקבוק עם רותב צהבהב ופיזר אותו על המנה המתוקה של אותו מאכל פריך ומבושל הייטב. היתנסה ממנו ריך מהמם ומעלה תאבון. "נדבר על זה אחרי הארוחה. אני בתוח שיש לך לא פחות שאלות עלי ממה שיש לי עליך. וכפי שאימי נהגה לומר 'כשאני אוכל, אני חרש ואילם', אז בואו נאכל. בתאבון"
"בתאבון!" אמרה אמלי מלאת שמחה ועליזות.
דגבין הינהן ובירך על האוכל "תודה אנטוקס הגדול על האוכל והמקור אשר תחת קרני אורו הוא צמח וגדל." היו אלה הדברים האחרונים אשר נאמרו בשולחן האוכל. פיהם של שני האורחים היה יותר מדי עסוק בללעוס ולבלוע את הבנבונים המתוקים יחד עם הרותב החמצמץ, אך מה שהכי עיסק אותם הוא המיץ החמצמץ בצבע התכלת הזוהר. ואחרי דרך כה ארוכה של צימעון במדבר הכי חם והכי יבש על פני עולם האנטוקס אפילו שטן חם היה נראה להם כמיץ תפוחים קריר ומתוק, אך מיץ התכלת המוזר לא רק היה מדהים בטעמו אלא גם הוצף בקוביות קרח קטנות.
עיניו הכחולות והאפלות של יאקס צפו בעניין רב בשני אורחיו המסבים את רעבם הקבד, כאילו הייתה זו הצגה אומנותית בעלת משמעות עמוקה וחשובה. השניים נהנו מטעמו עוצר החושים של אותו אוכל מושקע שהכין - הוא קינה בהם. הטעם היחיד שהיה בפיו מאז נחרץ גורלו להפוך לניזק, היה טעמם המר והמלוח של מי הים.
~6~
אמלי יצאה החוצה לשחק עם החד שן החמוד והשמנמן והבחינה בכל היבולים אשר צמחו מחוץ לבקתה, למרות שחוסר ההגיון התריד אותה ברגעים הראשונים אך היא העדיפה לענות לקריותיו הצבחניות של גוש וללתף תחת אוזניו הקטנות מאשר לשאול שאלות איך הגיעו כל היבולים האלא למדבר היבש הזה.
שני האפורים המבוגרים היתיישבו בחדר קריר ונעים - אותו קינה יאקס "המסרד" – לשיחת בירורים, וכפי שנראה המצב כרגע בין שני האפורים הם היו חייבים ליישר את הדברים לפני שיקרה אסון ואמלי תמצא שני גופות מלאות בדם. מעניין אם בכלל קיימת דרך כלשהי לכך שהשניים יבתחו אחד בשני...
"אני רואה שאנחנו חייבים הסברים אחד לשני. לפחות בכדי שלא נחשוד בכך שאחד מאיתנו הולך לחתוך לשני את הצוור בזמן השיינה" התחיל בדבריו יאקס לאחר שקט ארוך ומאיים אשר הישתורר בין מבתיהם הקפואים.
"אני חושש שזה די החרחי. מצטער על האי נוחות שאני מביא לביתך בחוסר הנימוסים שלי אך אני לא יהיה בתוח, כל עוד איני מכיר אותך. וכאורח אני מתעקש שאתה תתחיל בשאלות."
"תודה.. אם כך נתחיל. אתה הגעת למדבר אלן שכוח האל הזה על החיי הלא כלכך מתאימה לתנאי המדבר. אני משאר שאינך מרבה במסעות בעולם, הייתי מהמר שאתה בורח ממשהו."
"כן. זה נכון"
"אמרת שאתה אדם עשיר אך לא לקחת איתך את 'סיא הטכנולוגיה' בעצם לקחת שום דבר אשר יכולת לקנות שיסייע במסע שלך, אפילו לא שומרים. כנראה שמישהו סימן אותך בכוח חזק מאוד עד שאיש לא יהיה מוכן למכור לך דבר או לשתף איתך פעולה. שי לא הרבה סוגי יצורים אשר מסוגלים לעשות זאת ומשהו אומר לי שאלא לא היו האלים. אתה יודע שהייתי ניזק, ובגלל זה הגעתי למסכנה ברורה שזה לא אתה זה שבורח אלא אינך רוצה שהניזקים יתפסו את ביתך. מצטער להכזב אותך אך אתה אמור לדעת שאיש לא מסוגל לברוח מהניזקים אתה יכול רק להעיט את שעת הבילתי נמנע"
"אני יודע יותר ממה שאתה חושב. אבל תפסיק כבר עם ניחושים מוצלחים ותשאל את שאלתך האמיתית"
"בסדר. אני מאוד סקרן לגבי המסכה הזאת שאתה חובש. אך השאלה הזאת לא תעזור לי להבין את מה שאני באמת צריך לדעת לגבי כוונותך. אמרת שאתה יודע שאין לען לברוח מהניזקים. אז למה אתה כאן?"
"האם זאת שאלתך הראשונה?"
"כן" יאקס מזג מהתה האדום לשני כוסות קטנות ולגם משלו, "זה מאוד מסקרן אותי"
"טוב. כאשר נודע לי שהניזקים רוצים לקחת את הבת שלי - הדבר היחיד שנשאר לי בחיים - חיפשתי כל דרך אפשרית למנוע זאת. ואי שם בהרים הכתומים מצאתי אדם חכם אשר אמר לי כי קיים סיכוי כזה... ושהוכל למצוא אותו כאן במדבר אלן בקרבת המוט, אפור אשר בכוחו לעזור לי. אך ברגע שנודעו לי החדשות גיליתי שהניזקים כבר בעיקבותי ובחיי בא הגעתי להרים הכתומים חזרתי לקחת את באמלי ואת כל המים והמזון שהספקתי למצוא,ויצאתי לדרך. זמני היה יקר ועכשיו איני יודע אם בכלל נשאר ממנו משהו."
"סיפור מרגש..." אמר יאקס בקול רקוב
"לא צריך לעשלות אותי בכך שיש לך רגשות. אני מצפה ממך להיות קן איתי בדיוק כפי שהייתי קן איתך" אמר דגבין ולגם מהתה האדום שבכוסו.
"אל תעליב אותי, בבקשה ממך. אולי הייתי ניזק אך כמה רגשות לפעמים מצליחות לחדור דרך אפלת הכחות. למרות שאני כבר לא בתוח מה הן רגשות"
"זה לא חשוב."
"אתה צודק... מה שחשוב זה שתורך לשאול אותי את שאלתך." יאקס נשמע פגוע אך משהו העיד לכך שהייתה זאת פגיע צינית, ומבטו הקר היתמקד על דגבין בציפיה.
"אני רוצה להבין מאיפה הסגת את כל המזון והמים בעמצא במדבר... חייב להיות מישהו שמגיע אליך ומספק את הסכורה או שאתה יוצא לכפרים לבד? לא, לא יכול להיות שאתה הולך את כל הדרך הארוכה הזאת ללא חיי או מכשיר רכיבה. ואני לא ראיתי ולא שמאתי שום חיה לא בחוץ ולא בפנים - תקן אותי אם אני טועה."
"לא אין לי שום כלי תחבורה או חיה. מה שכן המזון מסופק אלי על ידי חבר טוב שלי. ואני סומך עליו בחיי. אפילו שהוא ניזק"
פניו של דגבין היתמלאו איימה הוא היתרומם מכסאו מהירות מפתיע ומבלי לשים לב לכך הפיל את כוסית התה שלו על הריצפה וניפץ אותה לרסיסים.
"ניזק?! אתה לא רציני! אנחנו חייבים לברוח מכאן כמה שיותר מהר" אך לאחר שדגבין ניסה ללכת לכיוון הדלת הוא נפל, ובמהירות בלתי אפשרית יאקס הצליח לחצות בזמן נפילתו את החדר ולתפוס אותו לפני שנפל ארצה ושבר את גולגולתו.
"לא תוכלו לברוח כשאתה במצב כזה" אמר יאקס בזמן שהושיב את אורחו בחזרה לקורסת העור."אתה חייב לנוח כאן כמה ימים לפחות עד שתוכל ללכת שוב"
"אני לא יכול להיסתכן בכך שניזק יבוא לכאן."
"אל תדעג. הוא מגיע רק בתחילת המגדל הבא" [המגדל הוא הזמן כאשר הסלע הירוק אשר מתעופף באזור שליד מרכז המוט ומכסה בצילו את אחד מארבעת המגדלים למשך מוט אחד - אורך הזמן בין מגדל למגדל שווה בארך לשלושה חודשים]
"אני כבר איבדתי את ספירת הזמן. כמה זמן נשער עד המגדל הבא?" שאל דגבין בכניע לכאבים ותחושת הייפות מהמסע הקשה שעבר עליו.
"שבעה מוטות" השיב יאקס בזמן שניקה את רסיסי הכוס השבורה מהריצפה.
"המספר הנורה הזה... האם הוא ירדוף את גורלי לנצח? שבע מחזורים (מחזור נחשב לארבעה מגדלים) לאחר החתונה שלנו אישתי נפתרה... אך כמובן לא לפני שהשאירה אחריה את המלאך היפיפה שלי בשם אמלי. אתה לא יכול להבין עד כמה היא חשובה לי, לא משנה אם יש לך רגשות או לא... אתה בחיים לא היית לאב, ובתח כבר שכחת איך זה להיות בן."
"אני מצטער מאוד על עובדנך - תחשיב זאת לתגובת רגשות או נימוסי ניזק הקרים, זה עניינך האישי. אבל תדע שאני מתכוון לטוב, אם תשארו תהיו מוגנים מההיתייבשות ומוות מיידי במדבר הארוך הזה. אני אעזור לכם בכל מה שהוכל לפני שתצאו אבל תשארו עוד כמה ימים, אני מתעקש זה רק לטובתכם."
דגבין הסיח את מבטו ארצה מביט על הסדקים הזהירים ומנסה לחשוב על משהו אחר חוץ מענייו האפלות והריקות מתוכן של בעל הבית. לקח לו הרבה זמן לחשוב ושתיקה ארוכה הישתוררה במסרד הנעים, רק שריקות הרוח המדברית נשמעו מבחוץ מזמרות את שירי השממה. יאקס ישב חסר תזוזה קפוא כפסל בתנוחת הרצינות והבגרות של העניין עד שלבסוף קיבל את תשובתו, נדמה היה ששריריו שרקו בתנועת הניצחון כברגים חלודים שלא זזו שנים.
"בסדר..." השיב לבסוף דגבין בקול קנוע, "אני אשאר ללילה אחד בינתיים. ואז נראה אם יהיה בכלל עוד צורך להישאר. שלא תבין אותי נכון, אני מאוד מאריך את נדיבותך אבל אני מתכוון להמשיך בדרכי בהיזדמנות הראשונה. אתה צודק... אני לא מספיק חזק להמשיך כרגע, ואיני מוכן לסכן בכך את ביתי, אני בתוח שגם היא זקוקה למנוחה. יום אחד יספיק לבינתיים"
"יום אחד יהיה מאולה, אני שמח שאתה חושב בהיגיון. היני בוא נשתה עוד תה." יאקס נראה מלא היתלעבות - אך חסרת רגש במובן מסויים – כאשר מזג לשניהם את התה האדום, "יש לי עוד סת כוסות גדול אם תרצה אי פעם לשבור עוד אחת. אולי גם אני אנסה זאת בפעם אחרת. חוץ מזה, יש לך עוד שאלות לפני שנסגור את הסכם 'בעל הבית ואורחיו'?"
"כן... מאיפה אתה מסיג את הקרח המצויין הזה? אוחחח.... כן, במרתף אני מחזיק את החבקנים השובבים האלה. אתה מכיר אותם?"
"אני מאמין שכן. אלא שמעבירים קור לכל דבר שאתה נותן להם להחזיק?"
"בדיוק"
דגבין לא הבין למה אבל בוא פלת צחוק חביב בנעים והוא היה זקוק לאחד הרי אומרים שצחוק טוב לבריאות, וכמה שיותר מהר יבריאה יותר מהר יוכלו לעוף מפה. גם יאקס החלית להיצתרף לציחקוקים המשעשעים, ולמרות שלא היה בהם ולו טיפת אמת דגבין היסתפק בכוונתו לגרום לו להרגיש לא לבן ושייך. והכן כך הוא הרגיש, אולי זה עוד לא הזמן אבל חלק מסויים בניזק המוזר הזה התחיל למצוע חן בעיניו. וכך הם ישבו, שתו תה אדום ומתוק במיוחד, ודיברו על הדברים שלא כלכך חשובים לאף אחד מהם אך מעבירים את הזמן ושוברים את הקרח הכלכך קר והקשה אשר נוצר ביניהם מאז פקח דגבין לראשונה את ענייו בביקטה הקטנה הזאת.
~7~
לבסוף אמלי נכנסה למשרד בו ישבו השניים והחליפו דעות על היתנהלות עולם האנטוקס על ידי ארבעת האלים וכמה שכולם מפחדים מהם למרות שהם אפילו לא אלים - לפחות כך כתוב בסיפרי הבראשית - או שאולי הם פשוט שכחו שלמקור יש כוח גדול ופשות לארבעת הגזעים האליונם יש את השליטה בו בדרך הטיבעית.
"שיודו על כך לאל אנטוקס הגדול. אלים גם כן, נולדו עם כפית כסף בפה אין להם מוסג מה זה לסבול מרעב או מחלות. שיתביישו להם לקחת כזה שם גדול כמו אלוהים" אמר דגבין בקול מלא מתח והיתלעבות מהיתפתחות השיחה הכלכך פוליטית אשר בעצם הייתה רק דרך להוציא את כל דברים שאינך מרוצה מהם, ובא לך להכניס להם איזה מתעתה ארוך וקוצני עמוק למקום ממנו משתינים השחצנים האלא, אך בדרך דיבורים מנומסת ותרבותית יותר.
"כן. אתה צודק אין על כך אפילו ויקוח–
היי, אמלי. לא הרגשתי איך היצתרפת למעגל החברותי שלנו אם אביך. בואי תשבי על אחת הקורסאות"
אמלי היתקדמה כמה צעדים ואחריה צעד כשיכור החד שן השמנמן, אך לפני שהיתיישבה ליד השניים על הקורסא הנוכה והמרגיע הביטה על אביה כמבקשת אישור, ובכך נותנת לו כבוד מכיוון שרצונו הוא הקובע ולא רצון בעל הבית. למרות שהיא לא ציפתה מסיבה מסויימת לתגובה חיובית, אביה דווקה נראה במצב רוח טוב והינהן לאישור. היא חייכה מאושר ולא רק כי אביה חזר למצב בריאותי טוב יותר אלא כי היא גם רצתה כלכך לדבר או לפחות להקשיב למארח המיסטורי אשר הציל אותם. שלא כמו אביה, אמלי דווקה התחילה לחבב את הזר עוד מהרגע הראשון בו ראו עיניה את פניו, כשהוא הגיש לה מים קרירים מייד ברגע שהבחין כי היתעוררה, ואז הראה לה איפה המקלחת והסבון לשתוף את הזיע והחול המדברי הדבוק אליה.
אמלי מיהרה לקפוץ בהיתלהבות על קורסת העור ושקע בתוכה מאושר. גם החד שן קפץ עליה מבלי לחשב את משקלו ואת העובדה שהמשיך להיתגלגל על הקורסא החלקלקה לעבר הקצה השני ופירקס ברגליו הקטנות בניסיונו להיתפס בחומר החלקלח של הקורסא כאילו שניסה ללמוד לשחות באוויר. אך אמלי הספיקה לתפוס את החיה המבולבלת עוד לפני שנפלה בחזרה על הרצפה הקשה, והחד שן נראה עמום יותר מתינוק שלקחו לו את הסוקריה כאשר הילדה הרימה את היצור המסכן בשומן צוורו והניחה על בירכיה. כמובן שהוא נרגע ישירות מהרגע שהיא התחילה ללתף אותו, והשמיע ציפשוף שככל הנראה אמר "בסדר אין פה מה לראות. תמשיכו במה שעסקתם מקודם".
"אני שמח שהיתיידדת עם הממזר הקטן" אמר יאקס ומזג גם לה כוס תה אדום וחם, אמלי לא הצליחה שלא להסניף את הארומה הנפלאה שלו בקולי קולות. אביה כמובן העיר לה קלות אך זה כבר לא היה חשוב לה באותו רגע. "עכשיו כששניכם נמצאים כאן יחד איתי, אני חושב שהדרך הטובה ביותר להעביר את שהיותכם כאן, היא פשוט לספר לכם את סיפורי הצנוע. על מי שאני, או מה שאני, ועל איך שהפכתי ליצור חסר הרגשות הזה. הוא מאוד קשור אלייך אמלי, זאת הסיבה שרציתי שגם את תשמעי זאת"
"זה יהיה לעונג לנו לשמוע את סודותך. ושוב אני מזכיר לך שאין בכך צורך אם אינך באמת מוכן לכך." הדגיש דגבין בקול נעים ומבין.
"זה בסדר. שנים חייתי עם עצמי ואני רק אשמח להיתחלק בחיי עם מישהו אחר לפני שאלך לעולמי. מתי שזה לא יהיה.
"אם כך" התחיל יאקס ולאחר שלגם טיפה נוספת מהתה המתוק בכדי להרתיב את גרונו, המשיך "היה זה לילה אפל וקר..."
חסר השם היה במרחק של כמה דיונות מהמקום כשהתחיל להקשיב לסיפורו המוזר של יאקס. הוא יכל לקרוא את מחשבותיו ולחוש כל פרט מדויין שחש האפור אי שם בעבר הרחוק, היו רגעים בהם ששכח כי לא היו אלא הזיכרונות שלו אלא של אפור פשוט, אך הוא שלט במצב ונהנה מההצגה... היני סוף כל סוף הולכים להיתגלות בפניו סודותיהם של הניזקים - אולי לא כולם אבל גם זה מספיק. היה זה הצעד הראשון שלו בעקבות המתושתשים מסודות, אחר העיר האפלה והמיסטורית בשם "עוקא". ראשו כבר לא נמצא במדבר, הוא היה אי שם עמוק בתוך המים הקרים והעמוקים אשר היו לזכרונותיו של יאקסבובל.
