אוף, כל המושבים תפוסים. רק המושב האחורי, המעצבן, פנוי. לפחות יש לי מקום ישיבה באוטובוס. קצת חם פה וצפוף, וכל אבן קטנה בכביש מקפיצה לי את התחת. העיקר שאני יושבת. לנסוע שעה וחצי בעמידה זה לא עסק.
את התיק הענקי שלי, שמלא בכביסה מלוכלכת ושטויות אני אניח על ידי, על החלק של האוטובוס שעוטף את הגלגל האחורי, מוגבה, אפור בהיר ומלוכלך. עכשיו אני אוכל גם להשען עליו. כשהוא סגור לא מריחים את סרחון הגרביים שבפנים. בכל פעם אמא אומרת שהיא צריכה לסתום את האף כשהיא עושה לי כביסה כשאני חוזרת מהבסיס. היא אוהבת לקטר זאתי, שתקטר. העיקר שהיא מכינה לי את כל מה שאני צריכה.
הזוג שיושב לפני מדבר נורא בקול רם. כולם צריכים לשמוע שהם נוסעים השנה לבית מלון לפסח? על ראש האיש יש כיפה לבנה עם עיטור כחול. מילא אם אבא היה שם כיפה כזאת, אבל הוא שם אחת שחורה, ענקית, מכוערת. בכלל הוא נראה נורא. תמיד הוא היה כזה מקסים, נחמד, אפילו חתיך אפשר להגיד למרות שהוא מבוגר. אבל עכשיו, אחרי ששני ההורים שלו מתו, בייחוד אחרי שאבא שלו מת לא מזמן הוא החליט להיות איש דתי. אפשר אפילו לומר חרדי, עם הבגדים השחורים האלה והכיפה הגדולה. אני מקוה שאף אחד שאני מכירה לא יראה אותו לבוש ככה, איזה בושות.
איזה חתיכה זאתי שיושבת לידי, כמה היא רזה ואיזה מכנסונים ורודים סקסיים היא לובשת. אם אני הייתי מופיעה ככה לבסיס אין סיכוי שיובל לא היה מזיל עלי ריר. עם המדים אי אפשר להראות הרבה. אפילו אם אני פותחת כפתור הרס"ר צועק: חיילת, סגרי כפתור. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? בסך הכל רציתי להיראות קצת יותר טוב, מה קרה? למה חיילות צריכות לאבד את הנשיות שלהן?
יובל בכלל לא מסתכל עלי בתור אישה. בשבילו אני ילדה. זה פוגע. אם הוא היה רואה את זאתי עם המכנסונים אפילו שהיא בערך בגילי הוא היה מסתכל עליה אחרת. תמיד אומרים לי שאני נראית ילדה וזה נורא מעליב אותי. דודה זיוה עוד צובטת לי בלחיים. טוב, היא במילא פסיכית לגמרי. ממנה אני לא מצפה להרבה. אפילו אם היתה חוזרת בתשובה זה לא היה מפליא אותי. אבל אבא? אבא??? מה קרה לו לעזאזל? הוא לגמרי השתגע. נכון שאבא שלו מת. מוזר לי לקרוא לאיש הזה שלא הכרתי סבא. בעצם גדלתי רק עם סבא וסבתא מצד אמא, כי גם את סבתא שורה ראיתי רק כמה פעמים. אני זוכרת יום אחד כשחזרתי מבית הספר וראיתי בבית את אבא נרגש עם אשה אחת זקנה וקצת כפופה. לבשה שמלה חומה ונעליים חומות ועל הראש היתה לה גם מטפחת כזאת, חומה או אפורה או צבע מדכא אחר. אבא אמר לי : גיילי, תגידי שלום לסבתא שלך, והיא, האישה הזאת התקרבה אלי ורצתה לחבק אותי אבל אני תפסתי את הרגל של אבא ולא הסכמתי לתת לה להתקרב אלי. היה לה ריח של זיקנה, ישן כזה, כמו של ספר בספריה שאף אחד לא לוקח, ובסוף, אחרי שאבא דחף אותי בגב שוב ושוב התקרבתי אליה ונתתי לה לחבק אותי ולקחתי מידיה הזקנות ממתק. גליל ורוד , מצופה בקוקוס. היה מגעיל. לפעמים אני רואה בקיוסקים את הגליל הורוד הדוחה הזה ולא מבינה מי קונה אותו. זה ממתק של דתיים? אולי אבא שלי אוכל אותו ממש עכשיו? אוי, אני מצחיקה את עצמי, בעצם טוב שאני יושבת בקצה האוטובוס. ככה אף אחד לא שם לב שאני צוחקת לעצמי.
יובל אוהב את הצחוק שלי. הוא אומר לי שאני מזכירה לו את הבת שלו שצוחקת מכל שטות. איזה מטומטם. הבת שלו בת 12 או אולי 13 ואני כמעט בת 20, עוד שנה בערך. למה הוא מתייחס אלי כמו אל ילדה? מה אני צריכה לעשות לעזאזל כדי שהוא יבין שאני כבר מזמן לא כזאת? בלילות אני מתכננת תוכניות איך לכבוש אותו. אני חושבת להזמין אותו פעם לחדר שלי בבסיס ולפתוח את הדלת כשאני כמעט ולא לבושה, או להסתגר איתו במשרד ולומר לו שבשבילי הוא לא רק המפקד, ובכלל לא איכפת לי שהוא מבוגר וקצת מקריח וגרוש ואבא לילדים וגם אם זה נכון מה שאומרים שהוא יוצא עם איזה מבוגרת זה גם לא איכפת לי, כי אני רואה בתוך עיניו עולם רך וחמים, והעור השחום שלו מזכיר לי חול ים נקי שמרעיד את הגוף בגלגולו עליו, וזיפי הזקן שלו, שמוחים כנגדו בקולות חריקה בכל פעם שהוא שולח אליהם את אצבעותיו מבטיחים לי שירה אם רק אשלח אליהם את שלי.
הלו, הי, מה נשמע? כן אני באוטובוס אבא, אני אגיע עוד שעה בערך. אני אתקשר רבע שעה לפני שאגיע לתחנה מרכזית ותבוא לאסוף אותי, טוב? אז ביי בינתיים.
יש לי כמה ימים להתפנק בבית. הערב ליל הסדר. אמא אמרה לי שהשנה ליל הסדר יהיה מיוחד במינו בגלל שאבא רוצה לחגוג אותו כהלכתו. היא גם אמרה שהיא קנתה לי בגדים צנועים. מה זה בגדים צנועים? זה אומר שהם לא מתגאים בעצמם? לא היה לי כח לריב איתה אבל אם היא קנתה לי בגדים של דוסיות, כמו של דודה רבקי והבנות שלה אין סיכוי שאלבש אותם. אם לאבא השתבש משהו, זה לא אומר שכל המשפחה שלנו צריכה לנוע בעקבותיו. דווקא השמלה שאמא קנתה לעצמה נחמדה. פעם ראשונה שאני רואה אותה בשמלה כזו מהודרת והיא נראית בה הרבה יותר טוב מאשר בבגדים הרגילים שלה שהיא חושבת שגורמים לה להיראות צעירה. אני לא חושבת שאדם צריך להתבייש בגיל שלו. הנה, יובל מבוגר והוא לא מתבייש בזה. אמנם הוא לא אמר אף פעם בן כמה הוא בדיוק אבל הרבה פעמים הוא מתחיל לספר משהו ואומר: כשאני הייתי צעיר... זה אומר שהוא יודע שהוא כבר לא צעיר וזה לא מפריע לו בכלל. גם לי זה לא מפריע. בטח הוא חושב שאני מחפשת מישהו צעיר ולא יודע שלדעתי גבר מבוגר הוא הרבה יותר סקסי. פעם גלית, החברה הטובה של אפרת, זאת שלומדת משחק ומצטיינת בזיונים אמרה לנו שלדעתה אבא שלנו סקסי. זה היה עוד לפני שהוא נהיה דתי. איכס. איך אפשר לחשוב כזה דבר על אבא? נכון שהוא מרשים, אבל לא יותר מזה. אמא תמיד התגאתה בכך שהיא נשואה לגבר יפה וגבוה וחתיך. אולי בגלל זה היא תמיד עשתה מה שהוא מבקש ולא התווכחה איתו, חוץ מאשר בפעם האחרונה שהייתי בבית ושמעתי שהוא ביקש ממנה לשים מטפחת על הראש בליל הסדר והיא כבר התפוצצה מעצבים וצעקה עליו שהיא לא מוכנה לכך בשום פנים ואופן. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני שומעת את אמא צועקת על אבא. אני רגילה לשמוע אותה צועקת רק על אפרת ועלי. על אפרת היא לא צועקת יותר מאז עזבה את הבית אז רק אני נשארתי. אבל גם אני בקושי בבית. אולי בגלל זה היא מרשה לעצמה לצעוק על אבא ואולי בגלל איך שהוא נראה עכשיו. אולי היא כועסת שהיא כבר לא יכולה להשויץ בבעל היפה שלה. אבא נורא נבהל ממנה ולא ענה לה ואחר כך לא דיבר איתה כמעט שבועיים. עקשן. תמיד היה עקשן. אני דווקא גאה באמא שלא ויתרה לו. יש גבול לכמה שהיא יכולה לוותר בחיים שלה. גם לדודה זיוה היא מוותרת כל הזמן ומזמינה אותה אלינו לישון אפילו שיש לה כל מיני שגעונות והיא נורא מוזרה. נכון שהיא גם נחמדה ואני אוהבת לקשקש איתה. אבל היא מוזרה, אין מה לומר.
יובל אמר פעם שעל המשפחה שלו אפשר לעשות סרט. התביישתי להגיד לו מה קורה במשפחה שלי אבל עלינו אפשר לעשות סרטים בהמשכים. משפחת יציב 1 , משפחת יציב 2, משפחת יציב 3, לשחרר את משפחת יציב....שוב פעם אני מצחיקה את עצמי, אני באמת עוד קצת ילדה קטנה.
קבעתי עם יונתן מהבסיס להפגש בחופש פסח. גם הוא מת"א. לא ידעתי. חשבתי שהוא מגיע מאיזה חור. הוא נראה כזה לא אופנתי ולא בעניינים. נראה איך הוא יתלבש ליציאה. בסך הכל הוא בסדר, יש לו אפילו עיניים נורא יפות, ירקרקות כאלה. אני חושבת שהוא מאוהב בי. הוא אומר שאני היחידה בעולם שגם יפה וגם מצחיקה. יצא לי שם כזה בבסיס, של מצחיקה. לפעמים אני פותחת את הפה כדי לומר משהו וכולם צוחקים. רגע, אבל עוד לא אמרתי כלום. אומרים לי שזה כשרון. להצחיק. שאני יכולה לעשות סטנד– אפ. אני לא רוצה להיות סטנד-אפיסטית. אני עוד לא יודעת מה אני בכלל רוצה לעשות כשאהיה גדולה. אני לא ממש רוצה להיות גדולה. אני רואה איך אפרת סובלת, מסכנה. להיות נשואה ואמא זה בכלל לא תענוג גדול, להיפך, זה יכול להיות ממש סיוט. זו המון אחריות. ארז עוד מוסיף ומנדנד לה כל הזמן. הוא לא מבין איך היא סובלת? אמא אומרת שהמצב לא טוב אצלם ושהיא מנסה לעזור כמה שהיא יכולה אבל הכוחות שלה מוגבלים ואבא שקוע בעבר וחושב כל הזמן על ההורים שלו במקום לעזור לה עם אפרת והקטנים. גם אמא לא ראתה אף פעם את אבא של אבא, את סבא מנדל. רק בכמה תמונות ישנות. אני אפילו לא הגעתי להלוויה שלו. הייתי בבסיס ולא יכולתי אבל האמת היא שגם לא רציתי. אפילו שלא הכרתי אותו בכלל כעסתי עליו. אבא צעק ובכה בלילות בגללו, במיוחד אחרי שאמא שלו מתה ואבא שלו לא הודיע לו ולא נתן לו לשבת עליה שבעה וסילק אותו בבושת פנים מביתו. מסכן אבא. בעצם כשאני חושבת על זה הוא כבר לא בוכה וצועק בלילות מאז שאבא שלו מת. זה טוב, אבל מצד שני הוא נהיה כמו אבא שלו, דתי, פתאום הוא מאמין באלוהים? מקיים מצוות? חשוב לו לחגוג את חג הפסח כמו שחגג כשהיה ילד ? הוא אמר לי שאני לעולם לא אוכל להבין מה עובר עליו, אולי, אולי אחרי שהוא ואמא ימותו אני אוכל להבין משהו ממה שעובר עליו, מהצער ומהסבל של מה שהיה ומה שלא היה, אבל אני לא מבינה איך הוא בכלל יכול להשוות את הקשר שיש לי איתו ועם אמא לקשר שהיה לו עם ההורים שלו. אבא שלו התנתק ממנו לגמרי ואמא שלו היתה איתו בקשר בעיקר דרך דודה רבקי ואני בעצם מכירה אותה רק מהסיפורים שלו. אני יודעת שהוא נורא התגעגע אליה. הוא אהב אותה. הוא אמר לי שהיא מזכירה לו את זלדה, המשוררת. נכון שהיא נראית דתיה שמרנית כזאת מבחוץ אבל מבפנים יש לה נשמה של אמנית. ככה הוא אמר וחשב בקול רם שלו רק חיתה בסביבה אחרת היתה פורחת ולא נובלת וקמלה כמו הפרחים שלא נקנו בחנות שאפרת עבדה בה פעם. גם אני אוהבת פרחים, אנחנו בהרבה דברים דומות. גם אבא אוהב. בכלל הוא אוהב כל מה שהטבע נתן לנו. פלא הבריאה הוא קורא לכל פרח, עץ, גשם ראשון ועננים בצורות שונות. אלוהים רוצה שנתפעל מיצירותיו ושלא נהיה כלואים בחדרים צפופים ומסריחים, אמר לנו יום אחד כשהצטופפנו ארבעתנו בחלון חדר השינה , מביטים בקשת ענקית שמילאה את השמיים וקוראים וואו איזה יופי. זוהי האלוהות בהתגלמותה, היופי הזה, הרצון להתאחד איתו ולימוד התורה וקיום מצוות הם רק נספחים, ואם תשאלו אותי לא חשובים בכלל הוא אמר ואני האמנתי לו ממש עד לא מזמן, עד שהוא עצמו לבש שחורים ושם כיפה והחל ללכת באופן קבוע לבית הכנסת.
הלו, אבא , עוד 20 דקות בערך אני בת"א, תחכה לי? טוב, בי.
אני מתה מרעב. בא לי לחמניה עם ביצה קשה. אמא אמרה שבישלה המון אוכל לליל הסדר. נדמה לי שזו פעם ראשונה שאנחנו חוגגים את ליל הסדר בבית. מעניין מה היא הכינה. היא אמרה לי שקנתה כלים חדשים כי אבא ביקש. את כל הכלים החליפה בבית, הכל, אפילו את המלחיה, אפילו משחת שיניים חדשה קנתה. מה כבר יכול להיות חמץ במלח ובמשחת שיניים? אני אפגש עם יונתן מחרתיים, אולי נלך לסרט. בא לי קומדיה. אולי אני אגלה שהוא נחמד יותר ממה שנראה לי.
הבחור בחולצה האדומה שהתיישב לידי מסתכל עלי. בכלל לא שמתי לב שגברת מכנסונים ורודים ירדה ושהוא הגיע. כנראה שהייתי שקועה יותר מדי במחשבות. דווקא חמוד. נראה ספורטיבי. אני מחייכת אליו והוא מחייך אלי בחזרה. נראה, אולי יקרה משהו. יש לי כמה ימים להיות בבית וכדאי שאני אנצל אותם היטב לבילויים במקום לחשוב כל הזמן על יובל. הוא לא שווה את זה בכלל, טיפש.
