מבעד לקצף

תחילה, רכן אדם, על מעקה האבן הנמוך הצופה מן הגבעה. המעקה, מקומר היה חצי גורן ונח על פסגת הכורכר התלולה, אשר בין שתי קבוצות השיחים הירוקים, שצמצמו את זווית הראיה ובכך אפשרו לו התמקדות בלעדית בים.   

לאחר מכן, החלו עיניו נעות בחריצות שתי וערב, סורקות את  האופק הפתוח. היה זה יום שמשי, הראות בהירה והשמיים, מלבד מספר כתמים אפורים, היו חסרי עננים. הרוח נשבה, משבה התמים מניע את ענני הדוב התלויים על פני המרקע, במסלול אקראי. הים שילח את גליו אל היבשה ואלה נעו לעברה באצילות מתרפסת. כמו היו משלחות מפוארות, המגישות את אדוותיהן הלבנות, מחוות שלום לחוף, שי ידידות עד ליושביו. הגלים אשר זה עתה החלו להיקלט בחול, נותקו בנחישות חוק ונפרדו ממנו באותה מידה של סובלנות,  , הקצף הלבן, נדר פגישתם המחודשת. ילד,  ניגש אל קו המים ורכן על בירכיו לאסוף את הקצף הלבן המשתכשך באצבעות רגליו, אך ומשלא עלה בידו, שב והביט בגלים המתרחקים ממנו ונבלעים במעמקים. לפתע היה גל אחר עולה על גדותיו וכעת היו מימיו שלו ניתזים  ומרטיבים את גופו הקטן,  בעוד הקצף מלכך את כפות ידיו של הילד. אחר כך, ניצב, מהופנט אחר התרחקותו של השובל המלכותי ותהה האים ישוב כפי שהבטיח.

איש זקן  הילך לאורך החוף, מתמהמה קלות  באזורי המפרצים הסלעיים, הוא התיישב על האבן המסותת שלמרגלות הכורכר. "המעבר קשה עליך כשאתה מגיע לגיל שבעים" אישרו אנחתו ואחיזתן ההססנית של זרועותיו הכחושות.