היא ישבה שם ובכתה

היא ישבה שם,
ובכתה.
הדמעות זלגו לה,
ללא הפסקה.
היא חשבה שהיא כבר מתמוטטת,
היא ישבה בחדר,
ממש בפינה,
מתחת לחלון,
היכן שקרני האור לא מגיעות,
כדי שהשמש לא תחמם את הדמעות,
היא רצתה פשוט לשבת ולבכות.

היא בכתה על כל מה שעברה לאחרונה,
עם בעיותיה הקשות,
חסרות התקנה.
חבר לא היה לה,
ולא אהבה,
היא הייתה פשוט בודדה.

תמיד היא הייה מאושרת ועליזה,
היא לא ידעה מה הוא בכי רק שמחה,
ויום אחד, היא פשוט נשברה.

כשחברותיה בכו- היא נעתרה לעזרה,
כשאחרים לה לעגו- היא פשוט התעלמה,
אך הדחיקה והדחיקה- ללא מעצור,
ועכשיו כבר לה אי אפשר לעזור.

היא רצתה להיות נורמאלית-
כמו כל בן אדם אחר,
היא רצתה שיאהבו אותה,
שיהיה לה חבר.

היא רצתה שסוף סוף- היא תראה אחרת,
אך הרגישה תמיד שהיא סתם מכוערת,
היא הרגישה שאף אחד לא שם לב,
שהיא שם למטה-נקרעת מכאב.