הוספתי כאן למעלה מספר מפות שמייצגות בצורה חלקית ולא מאורגנת חלק מהמסע, יום יבוא ואני יבנה את המסלול בצורה יותר יסודית...
ועכשיו- ההמשך:
הסיבה העיקרית שהיה צריך לארגן ולהתארגן בצורה כל כך בסיסית מסביב למחנה הריינבואו הייתה בעיקר העובדה שאף אחד אחר לא עשה כלום בנדון. העצלנות הקולקטיבית הזו יצרה וואקום אדיר, כך קרה שלפני שהבנתי איך הגעתי למצב הזה מצאתי את עצמי מתכן מחסני מזון שיהיו עמידים בפני הגשם, כל זה תוך ככדי ניסיון לעקוב או להתחיל ולהבין כמה מזון בכלל עושה את דרכו לכיוון המחנה. פשוט היה נדמה שהכול עובד בחוסר מושלם של תיאום, את המזון ואת הציוד היו מעלים אל ההר בעזרת טרקטור ששכרו מהאיכר שבמקור השאיל את האדמות לשימוש הריינבואו, וכשהטרקטור שבק חיים היה צריך לארגן משלחות נוספות שיעמיסו את הציוד ויביאו אותו למחנה הראשי. בשלב די מוקדם כבר התחלתי להרגיש שאני ממלא סוג של שליחות, הייתה משמעות לכל מילה שאמרתי, לכל דבר שעשיתי, גדלתי לתוך תפקיד של ראש שבט, של מנהיג בחברה בה אין מקום למנהיגים ולחוקים. חזיתי ועזרתי להקמתם של "מרכזי הבידור" הגדולים, אלו היו מחנות צדדיים שריכזו פעילויות ספציפיות, לדוגמא- מרכז רפואה נטורליסטי שבו עסקו בהילינג וברייקי או למשל מרכז ללוח השנה של בני שבט המאיה שיש כאלו שמנבאים דרכו את סוף העולם, בכל אופן הדבר דורש הצבה של דגלים צבעוניים בכיווני הרוח השונים. בסיומה של כל ארוחה הייתה קמה קבוצה של מתנדבים שבכל פעם היו אלו לרוב אנשים שונים שניהלו טקס קטן שנקרא כובע הקסמים "magic hat" הקבוצה הייתה פוצחת בתהלוכה מאולתרת שכללה בין השאר שירים וריקודים והכול נעשה בניסיון לגייס תרומות להפקה של הארוחה הבאה, ניסיון לממן את האספקה השוטפת. אני בהתחלה הייתי בעיקר עסוק בתכנון השטחים אותם המפגש הולך לנצל, בgathering כל הזמן צצו בעיות חדשות נוספות, בעיקר נושא המים היווה בעיה גדולה מכיוון שהיו חייבים אספקה שוטפת של מים פחות או יותר צלולים למטבח, אם זה לבישול או רק לשטיפת כלים, אך המטבח היה ממוקם בראש ההר והמים מהמעיין הסמוך בעצם נבעו מתחת למטבח כך שהייתה סכנה של פידבק, ז"א שמי השופכין יחזרו אל מקור המעיין, היינו צריכים להסיט את עמדת שטיפת הכלים אל הצד השני של ההר ובל נשכח את הטרחה המאומצת שדרשה לסחוב את המים במעלה ההר אל עבר המטבח, כדי להאכיל צבא קטן של אינדיאנים, מנינו בערך 1,000 ראש בשלב הזה ועדיין לא עבר שבוע ממועד הפתיחה. בקיצור, חנינו בטבע והתחושה הייתה שעל אף כל הרצון הטוב והרעיון הסמלי שכרוך בדבר מאוד קשה להימנע מלירוק לאותה באר ממנה שתינו, פשוטו כמשמעו. חזיתי בהקמה של כל אחד מהמרכזים ובהתיישבות המאסיבית סביב המחנה המרכזי, בכל יום נוספו עוד ועוד אנשים חדשים, במפגשי הדיבור – ה"talking cirlce" דיברתי בקול צלול וברור, הדבר העיקרי שהיה מיוחד באותם מעגלי דיבור הוא הרוח הדמוקרטית, כל אחד קיבל לידיו את חופש הדיבור, אתה מקבל את מקל הדיבור ואז אתה בעצם מנהל את השיחה, אם מישהו רוצה להגיב למשהו שאתה אומר, את הוא זה שצריך להעניק לו את הרשות להגיב, אם לא סיימת אתה יכול לשלול וכך בעצם לגמור ולהתבטא בתוך קבוצה גדולה של אנשים בלי שיעצרו אותך. כמובן גם שזכות הדיבור היא בגדר פריבילגיה ואין חובה לממש אותה. באופן שנדמה לי די טבעי איתרתי אנשים שמוכנים לתמוך בעמדות שלי, הייתי זקוק לגב כדי לבצע את הפעולות שראיתי לנכון, מובן מאליו שגם קמו לי מתנגדים, אחד הקשיים הכי גדולים שעמדו לפניי היו פנימיים, איך לא להיקלע לתחושה של עליונות על אחרים, איך לא ליפול למלכודת היהירות... האחרונה מבין השתיים הייתה המסובכת כי בוואקום שהזכרתי קודם שבו לאיש לא איכפת נוצרו עמדות על שהיו פתוחות לכל מי שרצה לייחס לעצמו קצת כוח, במהלך הימים הראשונים שבהם הוכרז על המפגש ואנשים רק התחילו להגי הייתה לי אמונה תמימה ואפילו שמחה, האמנתי בכיוון הכללי של המפגש, מתוך ההתנסות האישית שלי חשבתי שזה יהיה מקום שבו האיזון בין הטוב לבין הרע יישמר, לא האמנתי שתהיה חריגה, הפרה בוטה של האיזון, לפחות לא כל כך מהר. חשבתי לתומי שניתן להטות את הכף ולהשיג אושר. חוץ מזה היו כמה דמויות מפתח, תומכים שניצבו לצידי וגרמו לי להרגיש, לפחות לזמן מה, בלתי מנוצח. לראשון שראה את האמת בדרכי ומיהר להצטרף אליי קראו ג'ון, אמריקאי מבוגר שאת פניו עיטר זקן לבן, הוא הגיע מטקסס מעיר שאת שמה לא הכרתי לפני כן אך במהלך המפגש פגשתי כמה וכמה אנשים נפלאים – אוסטין, כנראה מקור תרבותי חשוב ומסקרן. ג'ון היה מקור לאנרגיה טובה, הוא העניק לי תחושה רגועה ונתן לי השראה, על פניו לא היה קשה לראות שהוא הגיע למפגש בעיקר כדי להעניק ופחות כדי לקחת או לקבל, באותו הזמן היו לי המון הודעות חשובות שהייתי צריך להעביר לכלל האוכלוסייה, בחרתי בג'ון כדובר מכיוון ששפתו הייתה צלולה וברורה וגם הגיל המבוגר ותחושת הניסיון שהעביר תרמו לאווירה של ההודעות שהזדקקתי להעביר הלאה, ג'ון מונה לראש הכרוזים שלי, בד"כ כדי להעביר מסר במפגש של הריינבואו, מחכים לשעת הכושר וזו לרוב שעת האוכל בה כל השבט מתכנס ביחד, ניגשים למעגל ואומרים כמה פעמים את המסר לקבוצה, (כשיש המון אנשים אז נוצר מעגל בתוך מעגל) אני וג'ון פיתחנו שיטה די ייחודית להעברת ההודעות, קודם כול גייסנו מתורגמנים, יצאנו בקבוצות לסבב הודעות שוטף, לכל הודעה צירפתי בסיום את הבקשה לאיתור של רכב שטח לפינוי של נפגעים, הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות וניסיתי להתכונן לבאות.
