"זו ...זו המשאלה שלי. משאלת המוות הכמוסה שלי." היא מביטה בי, עיניה נדלקות בניצוץ למשמע המילה 'מוות'.
כל כך צעירה וכל כך שברירית.
אני כותבת משהו ביומן שלי וממשיכה להביט בה, היא שותקת אבל החיוך בקצה הפה אומר הכל.
הילדה הזו אבודה, אולי היתה אבודה מהשניה שנכנסה לזה.
אני שואלת אותה מה כל כך נורא לה בחיים שלה והיא משפילה את המבט שלה...היא רוכנת קדימה ומצביעה על אחת התמונות שהראיתי לה קודם.
שני הילדים שלי, משוש חיי, הסיבה שאני נושמת וחיה.
"אין לי בשביל מה..." היא מחייכת.
אם לא הייתי מכירה את המשפחה של הנערה הייתי שולחת אותה לפסיכיאטר, אבל זו לא הייתה המטרה שלי מלכתחילה, ולכן חשבתי שוב לפני שפניתי לשולחן העבודה שלי והוצאתי מהמגירה העליונה דף ריק.
"את הולכת לשלוח אותי למוסד, נכון?" היא שואלת, גופה רועד במקצת.
אני מנידה בראשי לשלילה ומגישה לה עט.
"מה זה?" היא שואלת בחשדנות.
"משאלת המוות שלך. אני רוצה שתכתבי, תציירי, תקשקשי, תעשי כל מה שעולה בראש שלך לגבי המשאלה הזו.".
היא מביטה בי בחשש ולוקחת את העט לידה, אצבעותיה מרוחות בלקה שחורה, כמו גם האיפור הכבד מתחת למעטה הפנים העדינות.
"משאלת המוות שלי
הדברים היחידים שקיימים בחיים, שעליהם התבססה האמונה שלי נעלמו, הדברים הקטנים שתמיד עושים רע לאנשים אחרים, בני גילי, לא קיימים. ספק אם היו מעולם.
הדברים היותר גדולים פשוט הותירו אותי אדישה וחסרת חיים. רוח רפאים בין אלפי אנשים שעוברים וחולפים על פני במהלך היום.
אני רוצה מוות. מוות בטוח. עדין או פראי. עוד לא החלטתי. משהו דרמטי שיותיר צלקות בפני אלה המכירים אותי. שיראה להם מה הייתי. שלא ישכחו..."
היא עוצרת ומחייכת לעצמה בשביעות רצון, ואז מעבירה את הנייר אליי כדיי שאקרא.
אני מביטה בנייר בהרמת גבה ומחלה לקרוא.
טיפוסי. הכל טיפוסי, בת נוער שחושבת שהיא צריכה להיות מרכז העולם, הנוער של היום הדרדר לאגוצנטריות נוראית, אני חושבת.
מספר רגעים ממושך עובר ואז דפיקת בדלת, המזכירה שלי מודיעה שהזמן נגמר.
אני נותנת לנערה שיעורי בית, לחשוב מה טוב בעולם הזה, מה יפה בו, בשביל מה כן כדאי לחיות, ולא בשביל מה לא.
היא מנידה בראשה בחצי חיוך ומביטה בי במבט אחד של אושר בעיניה, ואז היא יוצאת מהדלת, מניחה לי למחשבותיי ולפציינט הבא שיגיע.
כעבור שבוע אני מקבלת מכתב, המזכירה שלי אומרת שמישהי במעיל עור שחור הותירה אותו והלכה, בלי להגיד דבר.
אני פותחת בזהירות את המכתב וקוראת את הכתוב.
"את באמת חושבת שתצליחי לשנות את העולם...?
בהצלחה אם כך, "
באותו יום מגיעות אליי החדשות, על גבי נייר עיתון. בבית כשאני שותה קפה ושני הילדים שלי משחקים אחד עם השני בתופסת.
היא הגשימה את משאלת המוות שלה, מוות פראי ודרמטי שיותיר את משפחתה מצולקים לכל חייהם.
אני נאנחת בקול ושני הילדים שלי מביטים בי בתמיהה וניגשים כדיי לחבק אותי חיבוק אוהב.
אולי פעם, שיגדלו ...אני אספר להם על משאלת המוות של אחותם הגדולה.
