טוב, אחרי טיפה היעדרות אני ממשיך בסאגה שלי, אנשים - זה הולך לאנשהו אז תהיו סבלנים...
הייתי בתנועה, גייסתי תומכים ומעמדי הלך והשתפר בהדרגה. חוץ מהחיל הקטן של מודיעי ההודעות והמתורגמנים שלי, הלכתי ואספתי אינפורמציה על הסביבה. עדיין היינו בשלב מאוד מוקדם של ההתמקמות.
חוץ מעזרתו ותמיכתו בתחום ההודעות ג'ון הגדיל לעשות והוא הפגיש ביני ובין ג'וש, עוד בחור מבריק שגם הגיע במקרה מאוסטין אך לטענתם הם לא נפגשו מעולם לפני כן, הרגשתי חיבור מאוד חזק גם לג'ון וגם לג'וש, אותו ג'ושוע עזר למחנה לקום על רגליו, פשוטו כמשמעו. אני כלל לא יודע אם חצי מהפעולות שתכננתי היו מגיעות אי פעם לידי ביטוי ללא ג'ושוע, היה לו תואר בהנדסה ואני מניח שמרבית מהאוהלים לא היו שורדים את הגשם הראשון ללא התכנונים המבריקים שלו, עוד ציר חשוב שעזר לי לבסס את מעמדי כ"ראש השבט" היה בחור גבוה וממושקף בשם אנגוס שבא מאנגליה, הוא היה מעורב במערכת יחסים עם בחורה קרואטית בשם אנייה (שהייתה במחנה הריינבואו מהרגע הראשון ואני עוד אזכיר אותה בהמשך...) אנגוס היה מעט חיוור ואני חשבתי לעצמי שזו בעיית עור מסוג מסוים. אני חושב שאנגוס, יותר מכולם הבין לליבי, אולי הוא הזדהה עם המצב שלי. בכל אופן הוא עזר לי המון, התקרבנו אחד לשני והא סייע לי בתכנונים, השתמשתי באותו הזמן באינאגרם של גורדג'ייף כדי לתכנן חישובים מסובכים, (מי שלא מכיר את התיאוריה הרוחנית יותר ממוזמן לחפש על כך פרטים באינטרנט, חוץ מזה אני ירחיב ואשפוך אור על הנושא בחלק השלישי שיבוא עלינו לטובה בהמשך, לתזכורת, אנחנו עכשיו בחלק השני...) אני ואנגוס התלבטנו בשעשוע בסוגיות שונות, למשל בדילמה של סחיבת המים במעלה ההר, מקור המים נח מתחת לאזור המטבח, כ30 מטר שהיו נוראיים אם נאלצת לסחוב איתך מים באותו הזמן. חשבנו על המריצה כפיתרון זמני הרבה לפני שהן הגיעו כי עוד נקודה שאולי לא הזכרתי אבל חובה להדגיש אותה כאן קבל עם ועדה היא שהריינבואו ממש סולדים מטכנולוגיה. כאן אולי עליי לציין בצורה ביקורתית לחלוטין שההתנהלות של בני השבט לפחות באותו מפגש היית מסורבלת ואיטית, רצופה בטעויות קריטיות, גם זאת אני יסביר בהמשך אבל כדי להבהיר את כוונתי יש להרחיב את הדיבור בתחום שנוגע בקהל היעד. האנשים שמגיעים במאסות למפגשים האלו, אני חושב שאחוז האנשים שמשתייכים לשבט המארגן, אלו שבאמת בחרו בדרך חיים של נדודים ועל כל פנים זהו לא המפגש הראשון שלהם מהווים במקסימום 25% מהאוכלוסייה. כך נוצר מצב די עגום שבו רוב האנשים שמשתתפים באים מהערים הסמוכות ולמעשה הם לא שמעו דבר ואינם יודעים אפילו קצת על אורחות חייהם של בני שבט הריינבואו, מעל הכול הם אינם מוכנים לחיים בטבע. אני הבחנתי בחריפות הבעיה כבר מהיום הראשון, בעיה שהלכה והחריפה מיום ליום, אנשים היו נפצעים (אפילו אני חטפתי את הכוויות בידיים כזכור...) או מקבלים כוויות, היה צורך דחוף ומיידי בהתארגנות סביב הנושא. אוהל שמוקדש לרפואה אלטרנטיבית, לרייקי והילינג במתחם הרפואה הרוחני היה דבר מעניין ובעל ייחוד לכשעצמו אך לנו כקבוצה לא הייתה אפילו אלונקה לפינוי של נפגעים, כמו קול אזעקה חלוש הרמתי את קולי פעם ביום במחנה אך לשווא, לא ממש התחשק לי להוות הפרעה לאורח החיים הפסטורלי או לחיי הכפר השלווים שהתפתחו אך בתמונה שרק הלכה והתבהרה לנגד עיניי, העתיד הלך והחשיך. צוות זעום של מתנדבים שפויים עסק בחיפוש אחר אנשים עם ידע כלשהו לפחות במתן של עזרה ראשונה, אך בעיניי הצורך הבהול ביותר היה בפינוי של נפגעים מהמחנה, אנחנו מדברים כאן על כביש מאוד משובש שנמתח מראש ההר אל הכביש הראשי ממרחק של כאיזה 3 ק"מ, אנחנו מדברים על זמן מאוד ארוך לחילוץ באם יקרה אסון. זה הי מתכון לאסון בטוח ואם הייתי מבין כבר אז רק עד כמה אני צודק אולי פשוט הייתי נוטש את המערכה בשקט, שני גורמים שלא התייחסתי אליהם בחישובים הפסימיים שלי היו: הראשון היה שכל הפעולות שבהם נקטתי היו צודקות, אך בזמן שביצעתי אותן הספק עיכב אותי, כמובן שמול בני השבט שראו בי יותר ויותר כגורם מפריע. והאלמנט השני היה והוא זה שיצר את הקטסטרופה שריחפה מעל ראשנו בלי ידיעתנו הוא אות אלמנט שהזכרתי קודם לגבי אוכלוסיית המבקרים העירוניים הגדולה, רובם דיברו איטלקית כי הם מהאזור כך שלמעשה הקבוצה המארחת הפכה לאורחת... במשך 3 הימים שקדמו לאסון הרגשתי שמשהו רע עומד להתחולל, האינטואיציה שלי סימנה לי את רוב נקודות החולשה של המחנה. ניסיתי להתארגן מחדש, להשיג לפחות מפות שטח של האזור, היה יותר מדי מן הבלתי ידוע, 1,500 איש מתרוצצים בקדחתנות ביער ונדמה שאני היחיד שהבין שכולנו הלכנו לאיבוד, הרבה יותר מדי אדישות, כל כך הרבה התעלמות ואצלי התחילה כבר העייפות – אחרי הכול לא נולדתי כילד הולנדי ואין לי כוח לצעוק כל היום שהמלך עירום, אצבעותיי קטנו מלסגור את החורים המרובים שהצטברו בדפנות הסכר. כמו מגדל קלפים שמתמוטט, כמו להבה קטנה שמתפרצת לשריפת ענק, כמו מפולת שלג שמתחילה מהצליל הכי קטן, כך התפרץ עלינו האסון, מכיוון בלתי ידוע, מאחורי הגב.
הבן אדם ששלח את כולנו לגיהינום היה גאון, זה מדהים כמה קל להרוס וכמה קשה לבנות, כאילו שהעולם נוצר בשביל הדברים האלו. אם אני הייתי המלאך חייב היה להיות איזון, חייב היה להיות גם שד... אם אני עבדתי באור אז הוא עבד בחושך, אחרי הכול, זו דרכו של האיזון.
הכול התחיל במחנה המרכזי, אותו Seed Camp שבו התחלתי את דרכי, אזור קבלת הפנים שנותר ללא שום השגחה, כולנו היינו למעלה על ההר, מספר האנשים שהיה יכול אולי לעשות משהו בנדון היה מאוד נמוך...
המשך יבוא בפרק הבא
