אולי העונש שלי היה מוצדק, אני מתייחס כמובן לאובדן של המעמד הרם שבניתי לעצמי במו ידיי בקרב הריינבואו. אולי גם הנגע של הכוח והיהירות שנובעת מכל סוג של שלטון הצליח לחלחל גם אל נשמתי ה"טהורה", מלאך או לא מלאך, אני עדיין אדם ובתור אדם גם לי יש יצרים ודחפים בלתי נשלטים. באופן אישי חשתי בחוסר צדק קוסמי. הייתי ער, עמדתי על המשמר ובכל זאת האטלנטיס שלי שקעה כסירה ללא תחתית, האוטופיה או הניסיון לבנות אחת כזו הלכו לאיבוד. התבשלתי לי בשקט בצד איזה יומיים, צפיתי בקרקס התקשורתי שתסס בימים שלאחר האירוע, אפילו הצלחנו להיכנס לעיתון המקומי, יכול להיות שגם הופענו בעיתונים ברחבי איטליה. הטלוויזיה לא הגיעה כי אחרי הכול זה לא היה בדיוק האירוע בקנה המידה של הזעזוע, דברים גדולים ונוראיים מזה כבר קרו וייקרו. הייתה איזו צרימה משמעותית אך בפרופורציה הגלובלית או אולי אפילו הארצית לא הייתה כל משמעות להתרחשות ההיא. הרשויות הגיעו לביקורים תכופים והמשטרה שלחה שני שוטרים שגם פגשתי והחלפתי איתם כמה מילים, גם הגרסא שלהם הייתה שונה לשאלה הנצחית שלי שסבבה בכלל על – "מה בעצם קרה?" אני אפילו לא ממש זוכר מה הם אמרו לי ואולי אין לכל זה כלל חשיבות, היה נדמה שענן ערפל שחור מאפיל על כל הסיפור, פתאום נגלתה מולי עוד נקודה חשובה ומעניינת, זה למעשה רק אירוע קטנטן וחסר חשיבות שעוד התרחש ברובו מול עיניי ומכל העדויות הלא רשמיות שאספתי (כולל מאחת המשתתפות בנטילת הפיטריות – אותה אניה, בת זוגתו של אנגוס שהזכרתי קודם.) למעשה לא היה לי שמץ של מושג מה האמת, אז מה כל זה אומר ברמה גבוהה יותר? מה זה אומר על הידיעות שאנחנו קוראים בעיתון? על החדשות שאנחנו רואים בטלוויזיה? האם הכול פברוק? מה זה אומר למעשה על ההיסטוריה? החלטתי שהגיע הזמן לנדוד בתוך המחנה, מה שנקרא לעבור דירה. בכל זאת הייתי חייב להביע את התרעומת שנוצרה אצלי בדרך כלשהי, הייתי חייב להגיב על ההדחה הלא מוצדקת שלי.. הצטבר בתוכי מטען רגשי שהייתי חייב לפרוק. כך קרה שיצאתי להופעה קטנה במחנה הראשי, קשרתי את עצמי בשלשלאות וקשרתי את עיניי בבד שחור, עשיתי סיבוב קטן שבו התנהגתי כמו חיה פצועה כלפי כל מי שהכרתי ואז חזרתי אל היער, ישבתי במחנה קטן והקשבתי לקבוצה של גרמנים ומה שהיה להם להגיד על האירוע. המשכתי לי לבד, הרגשתי שהצלחתי לשחרר את הגוש שעמד לי בגרון אבל במחשבה שנייה קמת הצטערתי כי ההתנהגות שהבעתי הייתה די בזויה. בכל אופן אני מניח שהבעת התסכול כן הייתה הכרחית כי שוב, אחרי הכול אני רק בן אדם. אנגוס עדיין נותר בקשרי ידידות איתי היה צריך לחזור לאנגליה באופן פתאומי, במבט לאחור אני חושב שהיה משהו מקולקל בתוכו, אולי אפילו מחלה סופנית, מה שהסביר את גוון העור המוזר שלו ואולי גם את החזרה הפתאומית. הוא עזב אבל הספיק להוריש לי שלל לא קטן, במונחים של הריינבואו זה היה פשוט הון. שני אוהלים זוגיים, שק שינה איכותי ומזרון מתנפח, בסוף כל כך התרגלתי לנוחות הזו בטבע שבכלל לא הצלחתי להבין איך הסתדרתי בלי אוהל קודם, כנראה שלתומי הרב חשבתי לעצמי שאם יוצאים לאיטליה בקיץ אז גם חובה להצטייד כנגד הגשמים, ככה זה היה לפחות בצפון, לאורך המפגש היו מדי פעם גשמים די חזקים, הבנתי מהמקומיים שזה היה אכן לא שגרתי לעונה זו של השנה. החיים חזרו לאט לאט למסלולם הרגיל, WORKSHOPS חדשים נפתחו, פתחו מאפייה ואני זזתי לשוליים, עדיין הזדהיתי בשם אנג'ל אך חזרתי לעסוק בעיסוקים היומיומיים שלי והפסקתי לדאוג למחנה, עדיין עזרתי מדי פעם אבל נטשתי את החיים "הפוליטיים". מיקמתי את המחנה החדש שלי במרחק מה מהמחנה המרכזי, הייתי די קרוב למתחם המקלחות שם העירום היה מלא והמוני. סוג של מרכז הבראה שבו סידרו אפילו מקלחת חמה ועמלו להקים סווטלודג'. היה גם מעניין לצפות בסדנאות ולבקר במרכזים השונים, לונה פארק רוחני והאנשים המשיכו לנהור ולהגיע למחנה. ניסיתי להרים סדנה להקרנה אסטרלית באמצעות משחק תפקידים, סתם רעיון מטורף שעלה לי בראש, לא באו מספיק משתתפים אז זנחתי את הרעיון, אני בכלל לא זוכר מה הייתה הכוונה שלי, אבל התחושה אז הייתה שיכולת ללמוד או ללמד כל דבר שעלה על הדעת. את רוב הזמן שלי העברתי בכל זאת באימונים, כדי להגיע ל6 כדורים הייתי צריך לעבוד על כל יד בנפרד, כדי שהיד תוכל להתמודד בכוחות עצמה עם 3 כדורים באוויר, למעשה התחלתי אז גם את האימונים ל4 כדורים בכל יד, עמדה שמעולם לא הצלחתי להגשים (אך יום אחד- מי יודע?) הלבוש היה בגדר אופציה כך שפעם אחת בשעת האימונים מצאתי את עצמי לובש רק גרב אחת ותו לא. האזור החדש שבו בחרתי לגור היה הרבה יותר מעניין מהמרכז הרועש וההמוני שבו שהיתי קודם לכן, היו שם קודם כל טיפים אמיתיים ולא רק מאהלים מאולתרים או תעשייתיים, אחד מהטיפים ה\נישא לגובה מרשים, בטיפי הענק הזה היו בני השבט נאספים מדי ערב לשיר שירי מנטרה הודיים בקולי קולות, שקועים בטראנס עמוק ומהפנט. יצא לי לשבת באוהל הגדול מספר פעמים ובכל פעם נפעמתי מהעוצמה ששררה בעולם החדש הזה שנגלה מול נגד עיניי. התחלתי לסגל לעצמי חיים עצמאיים ולמדתי ליהנות מהמפגש בלי כל ההתעסקות באור הזרקורים, לא היה שום צורך לסבך את החיים יותר מהנדרש. אסון הפיטריות נשכח מהלב ורק הותיר אחריו עם עמום של מרירות, כמו שן עקורה שנשכחה מהלב.
