רות
את חום גופה הוא חש לראשונה לפני כשני עשורים, כאשר גופו נצמד לשלה במקרה בסיבוב של אוטובוס דחוס. היא ישבה בברכיים צמודות, חובקת תיק עמוס, צופה בריכוז מבעד לזכוכית המטונפת.
"סליחה," מלמל במבוכה, חש את ליבו מאיץ. היא התיקה את מבטה מהבתים המתפוררים של דרום תל-אביב, חייכה ואמרה:
"כמה שהם יפים!" שפעת תלתליה הזהובים נעה לעברו ועיניים, כחולות - אפורות כמו שמי סערה צללו לתוך עיניו החומות.
יותם נזכר בחיוך שפשט על פניו המתוחות, את שרירי המצח מרפים מהעור המכווץ ואת הרוגז והדאגה נמחקים באחת. הנסיעה באוטובוס, שהכעיסה אותו מאוד עד לפני רגעים ספורים, הפכה לאחד האירועים המבורכים בחייו מלאי התהפוכות. שוב לא הצר על מסלול הנסיעה המתארך, הזמן איבד מחשיבותו. לפתע שמח על שהמכונית שבה היה אמור לנסוע לפיקוד הצפון התקלקלה וקצין הרכב הדביל לא הסכים להחליפה באחרת.
"מי?" השתדל לייצב את גופו.
"הבתים! כמה שהם היו פעם יפים. כמה שמחה הביאו לאנשים שעברו לגור בהם אז! ועכשיו, כמו זקנים, היושבים על הספסלים בגינה, ואיש לא רוצה לדעת את עברם...אבל תראה, גם עם הטיח המתפורר עדיין רואים את יופיים"
"את צודקת, הם באמת יפים, הבתים הישנים האלה." הוא בחן את השכונה המוזנחת והמוכרת במנהרת הזמן, והופתע.
השיחה שהתפתחה ביניהם אחר כך הייתה קצרה, אך לפני שירד בתחנתו הספיק להגניב לידה פתק עם מספר הטלפון שלו. במשך שבועיים המשיך לחוש את מגע אצבעותיה הארוכות בידו הרועדת, שבועיים נלחם בדחף לפתוח במסע חיפושים אחריה, עד שבוקר אחד התקשרה אליו.
מהפגישה הראשונה נחרטו בזיכרונו הסנדלים השטוחות חובקות כפות רגליים עדינות ושזופות, גופיה דקה מתוחה על שתי פטמות זקורות ועורק הצוואר פועם בחוזקה. ועוד זכר את ריח פרחי האביב שנדף משערותיה, ריח שרדף אותו שנים רבות, עד שהתפוגג עם מחלתו. מוזר, אבל הריח המוכר חזר אליו לפתע בדירתה של ד"ר רות מרום.
" מהו שם נעורים של ד"ר מרום?" פנה לרחל שניסתה לענות כמיטב יכולתה על שאלותיו של יוסי.
"לוין, למה?"
"רות? רות לוין? גדלתן בקריות? קריית ים?"
"כן, למה?" רחל נראתה מבולבלת לגמרי,"איך ידעת?"
"אני מכיר אותה," אמר בקול ניחר, "אני יוצא לעשן, כבר חוזר"
"יותם, אסור לך!" דבריו של יוסי נשארו תלויים באוויר בעוד יותם מחיש את צעדיו החוצה. קפריסין, רות, ציפור... כמה זמן חלף? חמש עשרה שנים? אולי שש עשרה ?
הם עמדו מחובקים והשקיפו ממרומי הקומה השישית של בית המלון על גלי המפרץ הקטן. קרני השמש הראשונות פילסו את דרכן בין כפות הדקלים וריצדו בזהב על האדווה. רות עמדה ערומה אל מול הזריחה, רוח קלילה שיחקה בשערה, ליטפה את גופה. הוא כרך את זרועותיו בניסיון להגן עליה מפני צינת הבוקר. היא פרשה את זרועותיה והתכופפה אל מעבר למעקה. בבהלה הידק את אחיזתו בה ומשך אותה לאחור.
צחקה לו: " תן לראות! אני רוצה לנשום את הים! אלבטרוס, שם למעלה, תראה כמה שהוא יפה! אני רוצה לעוף כמו ציפור, חופשייה!" היא חגה בחדר בעליצות, ידיה פרושות לצדדים, עד שראשה הסתחרר והיא נתלתה על צווארו ולחשה:
" אם תעזוב אותי, אהפוך לציפור. אעוף מעלה למעלה, למעלה ו...אפול..
שם, על הסלעים השחורים! לא אחיה בלעדיך,אתרסק. אהפוך לקצף הגלים."
כשראתה שנבהל, רות צחקה, פרעה את שערותיו , ואמרה:" טיפשון! אל תדאג, החיים מעניינים מכדי לסיים אותם סתם כך!"
שש עשרה שנים חלפו מאז נפרדו והנה הוא פוגש אותה מרוסקת, בטיפול נמרץ. רות לוין - מרום, מה עשית?
כל הזכויות שמורות לגיטה
