אצל תמי
הכניסה לרמת השרון הייתה שוממה ורק רחש מכוניתו של יותם הפר את זמזום הדבורים סביב פריחת ההדרים. ילד קטן רכוב על אופניים מיהר לפנות לפניו את הכביש. הוא נשאר זמן מה עומד בצד הדרך, עוקר בסקרנות אחר מכוניתו הלא מוכרת של יותם, ואז זינק על אופניו ונעלם בשביל החבוי בינות הבתים. כבישי המושבה הותיקה הכתיבו נסיעה איטית ויותם התפנה בעל כורחו להתפעל מירוק הדשאים המתמזג עם ירוק העצים הענפים, כשבתוך הירוק מציצים, פה ושם, קירות וגגות הממשיכים להזדקן כאן באין מפריע. הוא חש את ריח פרחי האביב נישא אליו מהמושב הריק שלצידו ונדמה היה לו ששמע את רות לוחשת לו: "יותם, תראה איזה יופי!"
יותם החנה בצד הדרך המוכרת והחל לטפס במעלה מדרגות האבן המתפוררות, נטולות המעקה. הוא התחכך מעט בצמחיה השופעת בצידי המדרגות והאוויר סביבו התמלא בניחוחות מנטה וגרניום.
יותם עצר, נשם לרווחה, האזין לרשרוש העלים מעליו והמועקה שלפתה את לבו החלה להתפוגג.
"יותם!" בפתח עמדה תמי, יחפה, שיערה אסוף לזנב סוס, מפתח חולצת טריקו מבצבצת כתף שזופה.
"יותם, יותם בא!" צייצו הבנות ולפתו את זרועותיו, נועם הקטן ניתלה על רגלו, ישבנו על הכף וידיו חובקות את הברך.
"די, די," נחלצה תמי לעזרתו, הודפת ביד אחת את המתקפה ובשנייה מושכת את יותם אליה, " יותם צריך לנוח! הוא ישחק איתכם אחר כך!" אך הילדים לא עזבו אותו.
יחד איתו הלכו למטבח וחיכו שישתה מיץ לימון צונן עם נענע, ליוו אותו לחדר האורחים ורק לאחר שכל אחד מהם קיבל חיבוק ונשיקה עזבו בשקט את החדר המוצל.
" מה קורה, יותם? יוסי אמר שאתה לא מרגיש טוב," שאלה תמי בעודה מהדקת על זרועו שרוול של מד לחץ הדם.
" סתם, התרגשתי מעט וחם היום. קצת אנוח והכל יהיה בסדר," יותם חייך וקיווה שהצליח להרגיע את תמי.
"קצת גבוה, אבל לא נורא," פסקה," טוב, תנוח, עוד מעט ארוחת הצהרים." תמי יצאה בשקט, ויותם חזר במחשבותיו אל רות.
"אוכל, אוכל," צהל נועם,"אימא אמרה לקרוא לך! בוא, בוא!" יותם פקח את עיניו אל חיוכו של הילד החביב עליו, וקם בכבדות מהספה.
על השולחן הגדול עשוי עץ מלא, על מפה צחורה ניצבו קערות חרס, זו עם סלט חסה ועגבניות שרי ברוטב בזיליקום, זו עם סלט מלפפונים טרי, עם קישואים בעשבי תיבול, עם פלפלים קלויים, עם חומוס וטחינה, לחם מחיטה מלאה. יותם התיישב ותמי הושיטה לו צלחת גדולה עם זיתים דפוקים.
"מהעץ שלי?" שאל בפליאה ותמי צחקה בהנאה.
את שתיל עץ הזית הביא יותם ושתל במו ידיו במסיבת חנוכת הבית. שנים חיכו ליבול והנה היא בא, יבול משובח, פירות גדולים ובשרניים. יותם שמח לנגוס בהם כשעסיס ניגר על אצבעותיו, נוטף על המפה הצחורה.
"אוי, אני מצטער, תמי," מלמל כשתמי מחייכת לקראתו ומעמיסה על צלחתו מהסלטים, מניחה לצדם פרוסת לחם ריחנית.
"אין דבר, יותם, שאלה יהיו הצרות שלנו," אמרה לו בקול מרגיע.
יותם נהנה מהארוחה, מהפטפוטים העליזים של הילדים, מהשלווה של תמי. בביתו יותם היה רגיל לשקט מתוח סביב השולחן, למבטי התוכחה הקרים של מרים אישתו, לאוכל תפל.
הטלפון צלצל כמה פעמים עד שתמי שמה לב אליו: "מכון הלב, שלום!" פלטה אוטומטית לתוך המכשיר, העיפה מבט ביותם וצחקה," התבלבלתי! יותם, יוסי רוצה אותך!"
" יותם! שרון נעלמה. אני נוסע לבית של רות. התאוששת? תוכל להצטרף אלי שם?"
"מה זאת אומרת נעלמה?" יותם נדרך.
"היא לא בבית, לא עונה לנייד, רחל התקשרה לכמה חברות והן אמרו שלא שמעו ממנה מאז אתמול בערב. יש לה חבר. גם הוא לא שמע ממנה. בקיצור, עם כל הסיפור של אימא שלה, צריך לחקור!"
" מה עם האבא? איפה מר מרום בכל הסיפור?"
" אין מר מרום. יש שי ניב, הוא איש עסקים ויחזור רק מחר לקראת הצהרים מציריך. רחל הודיעה לו והוא הצליח איכשהו לסדר לעצמו טיסה. אגב, הוא לא האבא של שרון, הוא נשוי לרות רק שש שנים!"
"ומי ה..." יותם רצה לשאול מיהו אביה הביולוגי של שרון ועצר, "יוסי אני כבר מגיע, קח את תמי,"
יותם העביר השפופרת לתמי ופנה להיפרד מהילדים המאוכזבים.
"אני חייב לזוז," התנצל בפני תמי," את מבינה , נכון?" תמי הנידה את ראשה לחיוב.
"מתי תבוא אלי לבדיקה, יותם? אתה מזניח את בריאותך," אמרה לו בדאגה.
יותם הביט בה וחייך. פתאום הרגיש שכוחות חדשים מציפים אותו: רות זקוקה לו. גם שרון!
כל הזכויות שמורות לגיטה
