בערב
רחל נאנחה : "הוא לא אהב אותה, לדעתי. רות תמיד נמשכה לצרות. אישה מבריקה, מוכשרת, יפה, מצליחה . אתה יודע שהיא סמנכ"לית של חברת סטארט-אפ? ותמיד מסתבכת עם הגברים! איך אפשר להסביר זאת?"
"למה את מתכוונת – מסתבכת?"
"לזה שבעלה רודף אחרי נשים! לזה שילדה בת ואפילו לא גילתה לנו מי האבא." רחל נעצה ביותם מבט והרימה גבותיה , " מה אני אגיד לך..."
יותם בלע רוק והשתתק. הם המשיכו ללגום מהתה עד שרחל קפצה בבת אחת על רגליה, פלטה, "חכה רגע," ונעלמה במסדרון המוביל לחדרים. יותם הניח הספל, נשען לאחור ועצם את עיניו.
מחשבותיו נדדו אל התקופה הקשה שעברה עליו מאז פגש את רות בפעם האחרונה. הוא כעס על מירי, כאילו היא אשמה שיעלי נפגעה בלידה. מירי העדיפה להתעלם מיחסו אליה, ורק דרשה שיעזור בטיפול בילדים. את זאת עשה בחפץ לב, אך מיד לאחר שנרדמו היה עוזב את הבית עד שעות הלילה המאוחרות. ליותם היה תירוץ קבוע : "יש לי חקירה חשובה!". מדי פעם, נזכר, מירי ניסתה לשנות אווירה.
החופשה בטבריה, כמה חודשים אחרי שרות יצאה מחייו זכורה לו היטב.
"נוסעים!" הכריזה מירי ופסעה במרץ בשביל העפר אל המכונית החדשה. יותם נשרך אחריה באי רצון מוחלט, והיא לא הבחינה בכך כלל. טבריה פגשה אותם חמה ומאובקת, זקנה בלה עוטה סחבות חסרות טעם, הומה ודחוסה. בלובי המלון נתקלו בקבוצת ילדים צווחנית ובאימם השועטת בעקבותיהם, כדור פגע ברקתו של יותם. הם נדחקו למעלית, ופלסו את דרכם אל החדר. האוויר היה דחוס, וריח מוזר הבחיל את יותם.
הוא יצא החוצה, משאיר את מירי לפרוק את המזוודות, וירד במדרגות. בחוץ מצא מסתור מהשמש תחת העצים והתיישב על האבן. מנגד נצנצו מימי הכנרת וערפילית אפרורית טשטשה את האופק. הרי הגולן כמו התמזגו עם השמים ורק במאמץ ניכר ניתן היה לעקוב אחר קווי המתאר שלהם. הוא שלח בהם מבט מאוכזב, נכנע לחום הגובר שהפך את השהייה במקום לעול כבד מנשוא, וחזר ללובי המלון. חולצתו נדבקה לגבו וזיעה נטפה ממצחו. כך, מיוזע, ישב שעה ארוכה בכורסה משחזר את רגעי האושר שחווה עם רות.
רחל עדיין לא שבה, ויותם חזר בדמיונו אל הטיול עם רות למרחבים הקסומים של מדבר יהודה. הוא צעד אז לצדה במרץ, נלהב כמוה מההרים המאדימים בזריחה. המדבר פרש לפניהם בדממה את שביליו התלולים ואת אופקיו הרחבים, עטף אותם במעטה של בדידות, מיזג את עוצמתם עם תשוקתם. בצלו של מצוק, על קרקע בתולית, עורה היה חם למגע שפתיו, גופה נע בגמישות בזרועותיו והוא פעם בתוכה באהבה...
" מצאתי את היומן של רותי," קולה של רחל קטע את חוט זיכרונותיו. יותם פקח את עיניו ונבוך, כאילו תפסה אותו רחל בשעת המעשה. "אולי תמצה פה משהו חשוב..." רחל הביטה ביותם בחוסר נוחות, מחזיקה בידיה מחברת סגורה. " רותי כותבת ביומן מאז שהייתה ילדה קטנה. היא אומרת שזה עוזר לה לסדר את המחשבות." הסבירה רחל והמשיכה להחזיק את המחברת קרוב לליבה. ניכרה בה המלחמה הפנימית: האם לאפשר לאיש זר לפשפש בסודותיה של אחותה או לא. "אני...." התחילה לומר דבר מה ואז נקטעה על ידי צלצול הטלפון הנייד שלה.
"הלו! שמוליק!!!" רחל נאנחה בהקלה, " רות נפלה מהחלון, היא מאושפזת ברמב"ם... זיו אצלי... כן, כן, בסדר! ...עוד הלילה? ... לקראת בוקר... טוב ... אנחנו? מי זה "אנחנו"?... שרוני? שרוני איתך? איך היא הגיעה אליך?... לא נורמאלית, הילדה הזאת. נטרפנו פה מהדאגה! חשבתי שחטפו אותה! ש..." רחל החלה לבכות, ויותם הגיש לה טישיו. "בסדר... טוב... אהה..." מלמלה לאיש מעברו השני של הקו וניתקה. יותם חיכה בסבלנות עד שנרגעה, בעוד הדופק שלו הולם בקצב גובר ברקותיו. יותם הרגיש את הכאב המוכר מפלח את בית החזה שלו ומשתק את ידו השמאלית.
כל הזכויות שמורות לגיטה
